למודת קרבות, שסועה וכואבת, ממשיכה אירלנד לשמר קסם ייחודי והרבה שמחת חיים. בין נופיו הירוקים של האי, נמהל ההווה עם מסורות עבר והיסטוריה מפוארת, שאף כובש לא הצליח למחוק. התחקות אחר המורשת הקלטית של המדינה, מאפשרת להבין את חייה הנוכחיים, השואבים את אופיים מהתרבות הקדומה.

בין גבעות מוריקות, אגמים חלקים, נהרות, נחלים וצוקים מרהיבים, מצליחה אירלנד לשמר תום אמיתי, עם תושבים מסבירי פנים ומלאים בשמחת חיים. עד לפני שנים ספורות, כיכבה המדינה בחדשות בכל העולם, בשל מלחמת הדת האלימה ששררה בה. התבוננות מעמיקה בהיסטוריה שלה, מגלה שלא היו בה תקופות רבות בהן לא ידעה מאבקים ומלחמות, מה שמעלה תהיות על התום המתגלה במקום כה כואב.

בניסיון להבין את העם האירי, יש להעמיק ולחפור בעומק ההיסטוריה, אל השנים שלפני ספירת הנוצרים, בהם החלה ההתיישבות של האבות הקלטים באזור. למרות שרובם של האירים הם נוצרים אדוקים, המסורת הלאומית שלהם מבוססת על האמונה הקלטית, הפאגאנית. כך, מצליחים התושבים המקומיים לשלב בהצלחה בין הערכים המסורתיים לבין הדת הנוצרית וערכיה.

מכיבוש להשתקעות

האי הירוק של אירלנד, הנראה כמסתתר במי האוקיינוס האטלנטי הסוערים, משך אליו רבים במהלך ההיסטוריה. ממקום חסר חשיבות אסטרטגית, הוא הפך לקרקע פורייה למלחמות וידע מאבקים רבים ואלימים.

ראשונים היו הלוחמים הקלטיים עזי הנפש, שהגיעו מאירופה, בסביבות שנת 300 לפנה”ס. במהלך המאה החמישית, הגיעו לאי נזירים נוצרים, ביניהם גם פטריק הקדוש, שהיה לפטרונה של אירלנד. לאחר נפילת האימפריה הרומית, עת החשיכו ימי הביניים את אירופה כולה, הפכה אירלנד למעוז התרבות האירופית. במשך שנים ארוכות, היא נודעה כארץ של קדושים, מלומדים ומיסיונרים.

החל מסוף המאה השמינית, החלו שבטים ויקינגים לפשוט על מנזריה העשירים של אירלנד ובהדרגה גם השתקעו בה. במשך תקופה לא ארוכה במיוחד, הם שלטו על חלק מן הערים (ביניהן  דבלין, לימריק ווטרפורד), אך בסופו של דבר הוכנעו על ידי הקלטים, בשנת 1014, בהנהגת הגיבור האגדי בראיין בורו (Brian Boru), מלך מאנסטר (Munster).

בשנת 1169, פלשו הנורמאנים (Norman)  – שליטיה של אנגליה באותה עת, אל אירלנד. הם חששו מהתגברות כוחן של הממלכות האיריות ושלחו לוחמים בראשותו של המצביא סטרונגבואו (Strongbow), בכדי שיכבשו את אירלנד. בדומה לויקינגים, גם האנגלו-נורמאנים מצאו עצמם בסופו של דבר משתקעים ונטמעים במקום.

הממלכה מהדקת אחיזה

עם הזמן, הצטמצמו השטחים האיריים שבשליטת אנגליה, עד שהכילו את אזור דבלין בלבד. במאה ה-16, חידש המלך הנרי ה-8 את ניסיונות כיבוש האי וסיפוחו לאנגליה. אליזבת ה-I, בתו של המלך ויורשת העצר, המשיכה במאמצים אלו ביתר מרץ ועוצמה – היא דיכאה את האירים הקתוליים, החרימה את נחלותיהם ומסרה אותן למתיישבים פרוטסטנטיים. במעשים אלו, נעוצים שורשי הפילוג האירי, שהכתיבו את ההיסטוריה הכואבת של המדינה ואזרחיה. לאחר שורת מרידות, שדוכאו בידי כוחות אנגליה, היגרו מרבית האצילים האיריים לצרפת, במה שזכה לכינוי – “מנוסת הרוזנים” (1607).

מרד קתולי שפרץ באלסטר (Ulster), בשנת 1614, הוביל לטבח אכזרי של מתיישבים פרוטסטנטיים. בהמשכו של אותו עשור, הגיעה לקיצה מלחמת האזרחים באנגליה, עם  ניצחונו של אוליבר קרומוול (Oliver Cromwell) על צ’ארלס הראשון, אשר תמך בקתולים. ניצחון זה השיב את האנגלים לאירלנד, בניסיון נוסף לכיבוש מוחלט. במשך שנתיים, פשטו לוחמיו של קרומוול על האי וזרעו בו הרס וחורבן, שהותירו צלקת עמוקה בזיכרון הקולקטיבי של בני העם האירי.

בשנת 1685, עלה על כס המלוכה האנגלי המלך ג’יימס ה-II, שתמך בקתולים בגלוי. הפרוטסטנטים הזועמים אילצו אותו להימלט מהמדינה והוא יצא לאירלנד, על מנת לגייס צבא, בעזרתו ביקש להילחם על כיסאו ולשוב אל המלוכה. באותה עת, יצא לאירלנד גם ויליאם (William) – חתנו הפרוטסטנטי ויורשו, מוקף בלוחמים וחדור ברוח קרב. ב-12 ביולי 1690, נערך הקרב על נהר בוין (Boyne), שם נחל צבאו של ג’יימס מפלה מוחצת. עד היום, מציינים הפרוטסטנטיים יום זה כיום ניצחון הפרוטסטנטיות על הקתוליות.

צפונית-מערבית לעיר קורק (Cork), שוכן הכפר בלארני (Blarney), בו מצויה טירה מרהיבה מן המאה ה-15.

במרומי הטירה, שנשתמרה באורח מעורר השתאות, מצויה “אבן בלארני”, שעל פי אגדות עתיקות, היא מעניקה כוחות מיוחדים למי שנושק לה. כדי לנשק את האבן המקודשת, יש להתכופף לאחור – תנוחה מאוד לא נוחה ואף מפחידה, לאור הגובה הרב בו היא מצויה.

מתקווה למשבר

עד תחילת המאה ה-18, נותרו בידיהם של הקתולים כ-15% בלבד מאדמות האי והם הפכו למיעוט נרדף בו.

בשנת 1791, הקים בבלפאסט  (Belfast)ת’יאובלד וולף טון (Theobald Wolfe Tone) – רפובליקני פרוטסטנטי, איש דבלין, את ארגון ה”אירים המאוחדים”. מטרתו היתה לפעול לקידום זכויות האירים ולצמצום שליטתה של אנגליה במדינה, אך הוא נכשל במשימתו לצבור השפעה פוליטית. כאשר פרצה מלחמה בין צרפת לבריטניה, סייעו חברי הארגון לצרפתים, במטרה לסייע להם בפלישה לאירלנד. הניסיונות כשלו וטון נכלא על ידי האנגלים ובסופו של דבר שם קץ לחייו.

פרוטסטנטים אירים בני המעמד הגבוה, נטו לייצב ולחזק את מעמדם כבני בריתם של האנגלים. כך, כאשר אושר חוק האיחוד (1800), לפיו סופחה אירלנד מבחינה מדינית לבריטניה, הפרלמנט האירי פירק את עצמו וכמאה מחבריו עברו לבית הנבחרים בלונדון.

בחירתו של דניאל או’קונל(Daniel O’Connell)  כנציג מחוז קלייר (Clare) לפרלמנט הבריטי, בשנת 1828, היתה נקודת מפנה חשובה – או’קונל היה קתולי ובמהלך שנות שירותו, פעל רבות לשיפור מעמדם של בני דתו במדינה. לרגעים, נדמה היה שמצבם של האירים הולך ומשתפר, אבל אז נחתה עליהם מכה קשה – רעב.

באותם ימים, התבססה תזונתם של האירים על תפוחי אדמה. כאשר הידלדלו הגידולים, בין השנים 1851-1845, הכה רעב גדול באירלנד, כמיליון איש מצאו את מותם ומספר דומה של אנשים היגרו מן הארץ המוכה. הממלכה הבריטית לא תמכה באירים בשעת מצוקתם, עובדה שהותירה אותם מרירים וכעוסים.

המאבק לעצמאות

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, החל הפרלמנט הבריטי לדון ברצינות בהענקת עצמאות לאירלנד. “התקוממות פסחא”, שפרצה בשנת 1916, הפכה את הסוגיה לאלימה ושטופת דם במיוחד. ההתקוממות נכשלה, בעיקר בשל תכנון לקוי והנהגה בעייתית, הבריטים שפטו את המנהיגים וחלקם הוצאו להורג. בכך, אגב, הפכו אותם למעין “קדושים מעונים” בקרב האירים והאדירו את שמם. ההתנהלות הבריטית האלימה באירוע, הובילה לתמיכה בינלאומית במאבק האירי לעצמאות. יחד עם זאת, יש הטוענים שלולא התחולל האירוע מלכתחילה, היתה מושגת העצמאות המיוחלת בדרכי שלום.

בשנת 1918, לאחר שמפלגת הרפובליקנים האירים זכתה ברוב המושבים השמורים לאירים בפרלמנט הבריטי, הוקמה האסיפה הלאומית האירית (ה’דול איירן’ – Dáil Éireann). האירים הכריזו על עצמאות, אך לא זו בלבד שההצהרה לא התקבלה על דעתם של הבריטים, אלא שהובילה לעימות קשה – המלחמה האנגלו-אירית, שנמשכה כשנתיים (1921-1919). הצבא הבריטי נלחם בצבא האירי הרפובליקני (ה-IRA ) במלוא עוצמתו, כשהוא סופג פעולות תגמול אלימות וקשות.

מייקל  קולינס (Michael Collins) היה דמות מפתח בצבא האירי. הוא היה שר האוצר בממשלה האירית החדשה ו”המוח” שיזם את פעולות התגמול האכזריות כלפי הבריטים. בסופו של דבר, היה זה הוא שחתם על ההסכם האנגלו-אירי, בשנת 1921, שהעניק עצמאות ל-26 מחוזות באירלנד. שישה מחוזות באלסטר, שהיו פרוטסטנטיים ברובם, בחרו שלא להיכלל בהסכם ולהצטרף לבריטניה כחבל אוטונומי. בינואר 1922, אישר הפרלמנט האירי את ההסכם, מה שלא מנע את ההמשך האלים של האירועים.

על פי אחד מסעיפי ההסכם, נותר מלך אנגליה שליט המדינה האירית החופשית החדשה וחברי הפרלמנט נדרשו להישבע אמונים לכתר הבריטי. סעיף זה עורר מחלוקת קשה, שהובילה למלחמת אזרחים אלימה, במהלכה נרצח קולינס בקורק (Cork), על ידי מתנגדי ההסכם.

תוך שנה, דעכה מלחמת האזרחים באירלנד והרפובליקה החדשה החלה להיבנות. בשנת  1937 הוצגה חוקה חדשה, שביטלה את שבועת האמונים לבריטניה ותבעה ריבונות על ששת המחוזות באלסטר. עשור לאחר מכן, הכריזה הממשלה על המדינה כעל רפובליקה ובשנת 1949 פרשה מחבר העמים הבריטי.

מדרגות תלולות, צרות ומפותלות מובילות למרומי טירת בלארני, ממנה נשקף אחד הנופים היפים באירלנד כולה. הטירה מוקפת נחלים, יערות וכרי דשא ירוקים ורעננים, והנוף המשתרע למרחק רב, אינו מופרע על ידי כל סממן עירוני. לאחר הירידה מן המגדל, מומלץ לטייל בסביבותיה של הטירה ולצעוד היכן שדרכו מלכים ונסיכים ונוצרו אגדות רבות מספור.

כדאי לחתום את הביקור בפאב המקומי של בלארני, המציע כוס בירה כהה וקרה וערבי שירה, ריקודים ומשחקים, המקבצים אליהם את כל התושבים.

הצרות ממשיכות

גם לאחר קבלת החוקה, לא תמו צרותיה ותלאותיה של המדינה המשוסעת. ששת המחוזות שנותרו תחת שלטון בריטי היו ברובם פרוטסטנטיים והמיעוט הקתולי בהם נותר חסום בפני מוקדי הכוח.

בשנת 1967, הוקמה תנועה למען זכויות האזרח, שביקשה להשיג ייצוג הולם של הקתולים בצפון המדינה. התנועה פעלה בדרכים מתונות, אך במפתיע נתקלו בהתנגדות פרוטסטנטית אלימה. עד מהרה, הפכה ההתנגדות לאלימה וה-IRA שב לפעול במלוא המרץ. חיילים בריטים נשלחו לאירלנד, על מנת להשליט בה סדר, אך להלכה הם צידדו בפרוטסטנטים ונלחמו כנגד ה-IRA .

הסכסוך בצפון אירלנד (שזכה לשם – “הצרות”) נמשך עד אמצע שנות ה-80. אחד משיאיו אירע בשנת 1972 בדרי (Derry), כאשר 13 קתולים לא חמושים נורו למוות על ידי חיילים בריטיים. המאורע הקשה, שנודע כ”יום ראשון הארור”, נותר בקרב האירים כפצע מדמם, שרשמיו לא נמחו בקלות. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1981, שבו האירועים באירלנד לזעזע את העולם כולו. היה זה כשאסירים חברי ה-IRA ביקשו לקבל מעמד של אסירים פוליטיים (ולא פליליים, כפי שהוגדרו) ופתחו בשביתת רעב, בה איבדו את חייהם עשרה מהם.

העתיד נצבע בוורוד

המצב הפוליטי-מדיני באירלנד החמיר, כאשר הצבא הרפובליקני התפצל לשתי זרועות – הרשמית והארעית. מטרתה של הזרוע הרשמית היתה איחוד אירלנד כולה, תחת הרפובליקה האירית, בעוד מטרתה של הזרוע הארעית, היתה סילוק הצבא הבריטי מצפון המדינה. משני עברי המתרס התעוררו ארגונים נוספים והפעולות האלימות נמשכו.

רק בשנת 1985, החלו ענני המלחמה להיעלם מעל שמי אירלנד. בשיחות השלום, שהתנהלו לסירוגין עד לשנת 1997, הגיעו הצדדים להסכמות לגבי פירוק ה-IRA מנשקו ולמתן עצמאות מסוימת לצפון אירלנד.

בשנת 1998, הושג לקול תשואות העולם ‘הסכם יום שישי הטוב’. הסכם זה הקנה לתושבי צפון אירלנד זכות להכריע לגבי עתידם המדיני (באמצעות הצבעת רוב) וחייב את הצדדים ליישב בדרכי שלום ובאמצעים דמוקרטיים מחלוקות בסוגיות מדיניות. במסגרת ההסכם, הוחלט על הקמת פרלמנט צפון-אירי חדש ועל קיום קשרים מדיניים הדוקים בין הרפובליקה ובין צפון אירלנד. במשאל עם, שנערך משני עברי הגבול האירי, אושר ההסכם ברוב גדול (עם 71% תומכים) ואירלנד יצאה לדרך חדשה.

למעשה, עד היום לא שורר במדינה שקט מוחלט והמילה “שלום”, כמו במקומות ובמקרים דומים אחרים, מקבלת משמעויות שונות ומשתנות. יחד עם זאת, נראה שלראשונה ישנה הסכמה כללית לגבי עתיד ורוד באופק האירי הירוק.

בעקבות מסורות העבר

ההיסטוריה האירית, על מאבקיה ומלחמותיה, הותירה ארץ ידועת כאב ואובדן. יחד עם זאת, למבקר במדינה מזומנת חוויה שונה בתכלית, על נופיה המרהיבים ותושביה מסבירי הפנים.

במרוצת השנים, הפכו עריה הגדולות של אירלנד למוקד משיכה לצעירים מכל העולם. תרבות הפאבים העולצת, הבירות הטובות בעולם, המוזיקה האירית מלאת החיים – כל אלו משכו למדינה הקטנה תיירים רבים להפליא.

כיום מגלמת אירלנד את השילוב המושלם בין החופשה האירופאית המצויה (של מוזיאונים, נוף ובידור), עם אזורים כפריים יפהפיים ושלווים, שלא נפגמו מן הקדמה.

מהו הדבר שהופך את אירלנד למקום מיוחד כל כך – מקום שידע ויודע את מגעה האכזרי של המלחמה, אך ממשיך לשמר בחן רב מסורות עתיקות יומין, המגינות עליו מפני קדמה משחיתה?

את התשובה לכך יש לחפש במקורות – בבסיסה של ההתיישבות האירית, אצל החברה הקלטית, שקבעה את ביתה באירלנד. בחינת חברה קדומה זו – בה התקיימו הרס, כאב וחורבן, לצד עליזות ושמחת חיים, תורמת להבנת החברה האירית בת ימינו, ששומרת על האופטימיות בתוך נופי הטבע המרהיבים והקסם השורה בכל.

בהשראת העבר

החברה האירית בת ימינו, שימרה רבות מתפיסת העולם הקלטית המסורתית. כך למשל, הכנסת האורחים הידועה של האירים, המתגלה בכל כפר ועיר, מהווה המשך ישיר למנהג הקלטי הקדום. בחברה הקלטית, היתה הכנסת האורחים בגדר חובה מהנה, שנקשרה במערכת חוקים שחלו הן על האורח והן על המארח.

בכל כפר ועיר באירלנד של ימינו (ולמעשה – כמעט בכל רחוב), ניתן למצוא מספר רב של חדרי אירוח (B&B). אמנם מדובר בעסקים למטרות רווח, אך אין לשכוח שבמסגרת זו, מכניסים בני הבית זרים לבתיהם. ברוב הבתים הללו אין כל הפרדה בין השטח המוקצה לאירוח ובין השטח המשפחתי – ארוחת הבוקר מוגשת בסלון המשפחתי והגישה למטבח הביתי זמינה לכל אורח. ללא יוצא דופן, משמשים בני הבית כמארחים למופת ומקבלים לביתם את האורחים בידידותיות רבה ובחום אמיתי.

שמחת החיים של האירים, שלעתים נדמה כאילו אין לה גבולות, נראית אף היא כהמשך ישיר למסורת האבות. זאת, בהתאם להתייחסות למתת החיים והחובה בקידושם, באמצעות שירים, ריקודים וסיפורי אגדות.

הפאבים האיריים המפורסמים, הפכו לשם דבר, עד שבכל העולם מנסים לחקותם. עם זאת, הצלחתם של אלה לא נעוצה בריהוט זה או אחר ואף לא בבירה הכהה והמרירה, אלא בחגיגת החיים הנחגגת בפאבים המקומיים של אירלנד. כאן לא תמצאו תקליטן או מערכת מוזיקלית, אלא להקה המלהיבה את הקהל וסוחפת אותו בשירים ובריקודים. כוסות הבירה מונפות אל על והגרונות ניחרים בשירה – תחילה שירים שמחים ומלאי חיים, כשלקראת סופו של הלילה, תופסות את מקומם בלדות נוגות.

שפת האבות

עברה של אירלנד מתגלה לא רק דרך שימור התרבות הקלטית שלה, אלא גם ביופי המתגלה בין מרחביה. באזור בארן (Burren) ואיי אראן (Aran), אשר במערב המדינה, ניתן לפגוש במקומות שהקדמה טרם פגעה בהם, עד שנדמה שהם מגלמים את ההיסטוריה עצמה.

הבארן הוא אזור סלעי וצחיח, שאל שוליו מתנפצים גליו הסוערים של האוקיינוס האטלנטי. בין נופיו המרהיבים, פזורים שפע של אתרים ארכיאולוגים מרתקים, ביניהם דולמנים עתיקים (מבנים מגליתים עצומים), סוללות מגן היקפיות, מגדלים עגולים וצלבים קלטיים.

בין העדויות ההיסטוריות המפוארות הללו, שוכנים כפרים הנראים כלקוחים מבין דפי ההיסטוריה – גדרות אבן חוצצות בין המשקים וגגות קש מגינים על הבתים. הבחירה בגדרות האבן, המאפיינות את אירלנד כולה ומשוות לה מראה עתיק וכפרי, אינה מקרית. היא נובעת מתוך בחירה שלא לתת לאופנות ארכיטקטוניות כאלה או אחרות להשתלט על הנוף הטבעי ועל גווני הירוק של האי.

אזור הבאראן דליל יחסית באוכלוסייה, מה שמדגיש יותר מכל מקום אחר במדינה את העבר הממשיך לפעם בה. השפה המדוברת באזור זה היא הגאלית – גלגול של השפה הקלטית הקדומה. הגאלית נחשבת לשפה רשמית במדינה, לצד האנגלית, והיא נלמדת החל משנת הלימודים הראשונה של בית הספר. יחד עם זאת, רק בדרום ובמערב האי, שתי השפות אכן מדוברות בפועל, כשבאזורים מסוימים, ביניהם גם הבאראן ואיי אראן, האנגלית נחשבת לשפה משנית, לצדה של הגאלית.

בעקבות הוויקינגים

שלושת איי אראן, המצויים מערבית לאי המרכזי, נדמים כמי שמסרבים להיכנע לתכתיבי הקדמה. האיים סחופי הרוחות ובעלי היופי הפראי, משמרים את העבר וכמעט מקדשים אותו וביקור בהם מעניק תחושה של ימים עברו.

באיים, שכל אחד מהם מתפקד ככפר בפני עצמו, מצויים מספר שדות תעופה קטנים, אך הדרך המחברת ביניהם אל ה”יבשת” (כפי שמכנים תושביהם את האי המרכזי), היא דרך הים, בעיקר מעיר הנמל גולווי (Galway).

האוקיינוס האטלנטי סוער כמעט בכל ימות השנה ומזמן שייט קשה (ומפחיד) למדי במעבורות הקטנות המובילות בין האיים. הסירות מיטלטלות מצד לצד, עד שנדמה שבכל רגע תתהפכנה ותשקענה במימי האוקיינוס. ברגעים אלו, ניתן כמעט לחוש את שעבר על הלוחמים הוויקינגים, בדרכם לכיבוש האי.

ההגעה לאיים והמעבר לקרקע מוצקה ובטוחה, לא משנים את התחושות הקדמוניות. שלושת האיים מיושבים בדלילות ובתי הכפריים מעוצבים בענווה, עם שפע של עדויות מן העבר. באינישמור (Inishmore) – המרכזי מבין האיים, השתמרו באופן מרשים מבצרים ומבנים בני אלפי שנים, הניצבים בגאון בקצות הצוקים, עד שנדמה שהם עלולים להתמוטט אל הים בכל רגע. יחד עם זאת, הם מגלים יציבות העולה על זו של הבניה בת ימינו.

למרות הזיקה הקלטית הברורה והדבקות בעבר של תושבי האיים, אין משמעות הדבר שהחיים בהם מנותקים מן המאה בה אנו חיים. כאן ניתן למצוא את התמהיל המרתק, שאולי מסמל את אופייה של המדינה כולה – היכולת להיות מושפע מן המודרניזציה ולקחת בה חלק, מבלי להשתנות בעטיה.

בנתיבי העבר

דרום ומערב אירלנד משופעים בזיכרונות מן התקופה הקלטית, עם עדויות מרשימות לימי העבר. טיול דרך אתריה הקדומים, חושף מדינה המתעקשת לשמר את עברה המפואר ואף זוכה להצלחה בכך. בין נופים ירוקים להפליא, שוכנים כפרים קסומים, עם פאבים קטנים ומלאי חיים, עובדי אדמה הגאים בתוצרתם והרבה אווירה של ימים עברו. במקומות אלו, מתגלה ייחודיותה של אירלנד – קסם, כאב, אגדה, מלחמה, עבר והווה הנמהלים יחדיו לתפארת אחת.

יציאה מדבלין דרומה, מובילה לגלנדאלוק (Glendaloch), שם ניצב מנזר מן המאה ה-6 לערך, שנותר כמעט בשלמותו. מכאן כדאי להמשיך לכיוון העיר ווקספורד (Wexford), שרחובותיה הצרים נשתמרו מן התקופה הקלטית והוויקינגית והם מלאים באווירה מסורתית. נסיעה מערבה, אל חצאי האיים קרי (Kerry) ודינגל (Dingle), מגלה נוף בתולי ופראי (והרבה כבישים רעועים). את דרך הזיכרונות מומלץ לסיים באזור הבאראן הצפון-מערבי, עם גיחה לאיי אראן המופלאים.

 

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here