אחד מסמליה המוכרים של אירלנד הוא הנבל – כלי הנגינה בעל צלילי הקסם הענוגים. מסע במרחביה המוריקים של המדינה, בחיפוש אחר נבל אירי “אמיתי”, הוביל אותנו מערבה, אל העיירה גולווי; בתוך אווירה פסטורלית ונעימה, מצאנו עיר עתיקה מהודרת, פאבים שוקקי חיים, סדנאות לייצור נבלים ותושבים ידידותיים ומכניסי אורחים.

הנבל הוא אחד מכלי הנגינה המזוהים ביותר עם אירלנד. אפילו בסמלה המסחרי של בירה “גינס” מופיע הנבל, כל שכן – הוא מוטבע על המטבע המקומי (טרם המעבר לאירו), בערך של 20 פני. אין זה נבל התזמורות הגדול והמוכר, אלא כלי פולקלור בעל מספר מצומצם של מיתרים, המאפשר נגינת נעימות עממיות, שאינן מורכבות במיוחד.

מסע עם מטרה

לאירלנד הגעתי בכדי לרכוש נבל. המסע החל בשאיפתה של תלמידה – חובבת מושבעת של אירלנד, מוזיקה אירית ובייחוד – של צלילי הנבל בפולקלור המקומי, לקנות נבל באירלנד. במהירה, היא הצליחה לסחוף אותי בהתלהבותה ובדבקותה במטרה, עד שמצאתי עצמי מצטרפת אליה לנסיעה מיוחדת לרכישת נבל, על תקן חברה למסע ו”בודקת איכות” של הכלים.

לאחר מספר ימי טיול בנופיה הקסומים של אירלנד, עם מראות נפלאים ודרכים פסטורליות, התחלנו במלאכת החיפוש אחר הנבל המושלם. היינו מצוידות במספר כתובות וטלפונים, אך נענינו שוב ושוב על ידי משיבונים חסרי יחס ונשמה. בכל מקום בו נתקלנו בחנות המזכירה במשהו חנות מוזיקה, חקרנו את בעל העסק לגבי אפשרויות רכישה. להפתעתנו, גילינו שהנבל נפוץ באזור פחות ממה שחשבנו ושום “קצה חוט” לא נמצא לנו; החיפוש כולו החל להיראות חסר תקווה.

נבל אירי ראשון

במערב המדינה, הגענו לגולווי (Galway) – עיירה ציורית קטנה, השוכנת לגדות נהר הקוריב (Corrib). זוהי עיירת דייגים לשעבר, שחלקה העתיק משכן מבני אבן מהודרים וכנסיות מרשימות מן המאה ה-14, ובין רחובותיה הצרים שפע של פאבים שוקקי חיים. כאן, בין החנויות הישנות והבתים המסוגננים, מצאנו חנות מוזיקה גדולה, עם נבל קטן שחייך אלינו מחלון הראווה.

נכנסנו פנימה שמחות וטובות לב. הכלי לא היה מכוון ואני נפניתי מיד לכוון אותו (שהרי לשם כך הגעתי, אחרי הכל); עמלתי שעה ארוכה על כיוון הכלי, בכדי שניתן יהיה להתרשם מצלילו (מה שדרש מתיחה מוגברת של המיתרים, עם סיכון מה לפקיעתם). התוצאה לא היתה משביעת רצון לחלוטין, אך מי שנוסע לאירלנד לקנות נבל, לא חוזר בלעדיו… ברוח מחשבה זו, החלטנו – קונים את הנבל, גם אם זהו לא בדיוק הכלי המושלם.

בונה הנבלים

בבוקר המחרת, מלאות מרץ ותקווה, החלטנו לנסות ולבקר באחת הסדנאות המקומיות, בהן מייצרים נבלים באופן ידני. אחרי טיול נעים ברחובות העיר וצפייה בברבורים השוכנים בנהר החוצה אותה, זכינו למענה מהסדנא של ווילסון קונולי; מיד נשלח אלינו אחד מעוזריו להורות לנו את הדרך וללוותנו למקום.

בין מסבאות וחנויות, בתוך חצר עלובה, הגענו לסדנה לייצור נבלים, שם פגשנו את ווילסון, בונה הנבלים – איש נעים ועב כרס, שעבד בריכוז עם תומפסון – בחור גבוה וצנום, המסייע לו בבית המלאכה הקטן.

כשנכנסנו, עסק ווילסון בהשלמתו של אחד הכלים. בצד החדר, בסמוך לשולחנות עבודה גדולים וכבדים, עמוסים בחלקי כלים, הבחנו בנבל בעל כ-35 מיתרים. תומפסון אמר לנו שהכלי הושכר לשימוש מספר פעמים, אך כעת הוא מוצע למכירה. לא עמדתי בפיתוי והתחלתי לפרוט עליו, מגלה שצלילו מענג ונפלא.

נשבינו כליל בקסמו של הכלי, כשנראה היה ששתינו חושבות על אותו הדבר – הכלי שנקנה אמש היה קטן בהרבה וצלילו עלוב יחסית לנבל הזה; יתר על כן, הכלי בו נתקלנו נבנה באופן ידני והתהדר בעבודת עץ יפה במיוחד, בניגוד לכלים הנראים כחלק מעבודת סרט נע. ווילסון, שהבחין בהתעניינותנו, הוסיף שהכלי אומנם מוזמן, אך ניתן יהיה למוכרו ולבנות אחר במקומו, כך שנוכל לקחת אותו עמנו לארץ. אחרי התלבטות קצרה, נפלה ההכרעה – מחזירים את הנבל הקטן (גם במחיר “קנס” כספי) ומאמצים את הכלי שמולנו, שהרגשנו שיש לו “נשמה”.

מקצה שיפורים

ווילסון הבטיח לדאוג למספר שיפורים בנבל ואנחנו נאלצנו לעשות שינוי קל בתוכניות ולהישאר בעיירה עד סיום העבודות. אחרי הכל, מה לא עושים בשביל נבל אירי אמיתי? תומפסון הציע לדאוג לנו למקום לינה, ונרגשות מהנדיבות והידידותיות, הונחינו לדירת המגורים למנוחה, לפני שנצא לפאב המקומי.

חלק ניכר מהתרבות האירית מתרחש בפאבים; הייתי מסוקרנת לשמוע כמה שיותר מהמוזיקה המושמעת בהם, כך שבכל כפר או עיירה בה שהינו, הקפדנו לבקר בפאבים המקומיים. בכל אחד מהם, פגשנו אנשים חביבים ומכניסי אורחים מכל הגילאים – החל מילדים וכלה בזקנים.

האווירה בפאבים המקומיים מרגשת ונפלאה – הבירה זורמת ללא הרף וכל מי שרוצה מנגן, רוקד או שר; כאן לא מחפשים “נוכחות בימתית” שהיא, לא מעבירים ביקורת על האיכות או הביצועים – העיקר שיהיה שמח.

בתור מדינה המזוהה עם הנבל, ציפיתי למצוא את הכלי הזה מככב (או לפחות משתתף) בחגיגות; להפתעתי כי רבה, באף אחד מן המקומות בהם ביקרנו, לא נתקלנו בצלילי נבל, ולמרות ציפיותינו – גולווי לא זימנה בשורות חדשות בנושא.

צלילים בלב המרחבים

בבוקרו של יום חדש, כבר המתין לנו בחדר המרכזי הנבל המשופץ; מיד התחלתי לפרוט על מיתריו, עד שצליליו מילאו את ה”היכל”. טרם עזבנו את העיירה (ואת אירלנד), החלטתי לתקן את הרושם שצלילי נבל לא נשמעים בפאבים איריים; באותו הערב, יצאתי נחושה לפאב המקומי, שם הצטרפתי לנגנים החמים ומכניסי האורחים, בנגינה על הנבל של תלמידתי.

נפרדנו בנשיקות וחיבוקים מווילסון, תומפסון וחבריהם, העמסנו את הנבל במושב האחורי של הרכב ויצאנו לדרך. כמה שעות נהיגה בדרכים קסומות ופסטורליות, הובילו אותנו לאזור יפהפה, מעוטר בכרי דשא רחבים, בהם רעו בשלווה פרות. על אחת מהגבעות ניצב שלט, שכיוון את העוברים לבית קפה ותה קטן, שהחלטנו לשים את פעמינו אליו.

עוד לפני שבדקנו את טיב התה המקומי, הציעה תלמידתי וחברתי למסע לנגן בנבל על רקע הנוף הנהדר. קיבלתי את הרעיון בברכה ומיד שלפנו את הכלי החדש והנחנו אותו במקום של כבוד, כשהוא משקיף על הפרות הדשנות והכביש החוצץ בינן לבין בית התה המקסים. צלילים ענוגים מילאו את השלווה שסביבנו ועטפו את המקום באווירה בלתי רגילה; לרגע, הרגשנו כמו בתוך ציור או אגדה.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here