הדרך מפרו לקולומביה הופכת להרפתקה אתגרית, עם ההחלטה לא לעשות אותה דרך האוויר. מסע דרך ברזיל, עם שפע של הרפתקאות ססגוניות – חציית רכס האנדים במשאית תלת קומתית, הפלגות ממושכות על נהר האמזונס ויובליו, נופי טבע פראיים, עיירות אנונימיות ושפע של חוויות מקומיות.

דרום אמריקה תמיד הצטיירה בעיני כיבשת פראית, עם הרפתקאות שממתינות בה מכל עבר. אחרי שהות בקוסקו (Cusco), אשר בפרו, מאסתי בהמולה התיירותית והחלטתי לצאת ולגלות את קסם האמיתי של היבשת. שפע של זמן עמד לרשותי (אך פחות מכך – כסף) וקולומביה הוכרזה כיעד הנכסף, עם הגבלה אחת – להגיע לשם בלי טיסות…

לחצות את האנדים

בקוסקו אני פוגש באורן ומייק, חובבי אתגרים וריגושים, שמצטרפים אלי בשמחה להרפתקה. כעת, המטרה הראשונה שלנו היא להגיע לברזיל, מה שדורש מאיתנו לחצות את רכס האנדים בדרך לא דרך, עד לג’ונגלים של פרו.

ידענו שעלינו להגיע לפורטו מלדונדו ((Puerto Maldonado – “עיירת השער” לג’ונגלים של פרו, אך להפתעתנו גילינו שאין לשם אוטובוסים, אלא רק טיסות. אז מה עושים המקומיים? תהינו לעצמנו, הרי לא יתכן שהם יכולים להרשות לעצמם טיסות. התשובה לא איחרה לבוא – מסתבר שפעמיים בשבוע, עושות מיכליות נפט את דרכן ליעד שלנו ואנחנו החלטנו לעלות על אחת מהן. כך, לאחר מספר ימים מצאנו עצמנו באזור השוק של קוסקו, ממתינים למיכלית שתוביל אותנו לתחילת המסע.

כמעט יום שלם של המתנה עבר עד שהגיעה המיכלית, שהתגלתה כמשאית שהותקנה עליה קומה שלישית. אנחנו מטפסים עליה במרץ, מגלים שאין לה תקרה, וודאי לא כסאות, וכל אחד מאמץ לו פינה ומשתרע בה יחד עם הציוד. קצת אחרי שקיעה אנחנו יוצאים לדרך, לתחילתו של מסע ממושך, שראשיתו בשלושה ימי נסיעה ומועד סיומו לא ידוע.

בגובה התחלתי של כ-3,600 מ’, המשאית מתחילה לטפס, מעפילה אל הלילה ואל הקור הגובר. אנחנו מתכרבלים בתוך שקי השינה, מבינים למה המקומיים נראו כבר מהבוקר כמי שמתכוננים לסערה. ככל שהזמן עובר, נהיה קר יותר – קור שחודר דרך הבגדים ומגיע לעצמות, שכמעט ומקפיא את אדי הנשימה על שקי השינה. אנחנו מתכרבלים בתוך שקי השינה, חשופים מתחת לכיפת השמיים, מנסים לשקוע בשינה קלה.

“טרק” על גלגלים

אנחנו מתעוררים למראה מופלא של הרים מושלגים, כשהמיכלית עדיין במגמת עלייה. אנחנו חוצים את האנדים בדרך עפר קשה, שבחלקים ממנה הופכת צרה להפליא, עד שהמשאית כמעט לא מצליחה לעבור בה. מפחיד להסתכל למטה – תהום תלולה צונחת לעומק של לפחות 200 מ’, שום דבר לא צומח מסביב ואנחנו מנסים להימנע מהמחשבה שאין מה שיעצור אותנו בנפילה למטה…

בגובה של 4,500 מ’, הכביש חוצה את רכס האנדים, משם הדרך ממשיכה בירידה. גווני הלבן והאפור של הסלעים מתחלפים לאיטם בירוק, הטמפרטורות מתחילות לעלות ומדי פעם כבר ניתן להבחין בעצים ולשמוע ציוצי ציפורים. החלק המסוכן של המסע הסתיים, אבל אנחנו יודעים שעכשיו מתחיל החלק הקשה שלו.

המשאית מטלטלת מצד לצד על כביש עפר בוצי, בנסיעה שהופכת ל”טרק” על גלגלים. אנחנו מקווים שלא נתהפך ונערכים להעביר לילה נוסף על גג המיכלית.

אנחנו מביטים על הנוף ועל תנועת הנוסעים, שעולים ויורדים לאורך הדרך. חלקם יורדים באמצע שום מקום, בתוך הג’ונגל, נעלמים לתוך החשיכה. לאן הם הולכים? איפה הם גרים? אנחנו לא מוצאים תשובות ומתרכזים במחשבות על לילה נוסף של נסיעה שממתין לנו.

בערב המחרת אנחנו מגיעים סוף סוף לתחנה המרכזית של פורטו מולדונדו, המתגלה כמקום קודר למדי. מוצאים מלון זול להעביר בו את הלילה, מנסים להתעלם מהתנאים ולהתאושש מכברת הדרך שהספקנו לעבור.

נפרדים מפרו

בוקר חדש עולה על העיירה, מקבל אותנו עם השאלה – איך מגיעים לברזיל? הפתרון מתגלה כפשוט משחשבנו (הפלגה במורד אחד הנהרות עד לבוליביה) – תלת אופן ממונע לקח אותנו לנמל, משם אנחנו חוצים באמצעות מעבורת את הנהר הזורם לאורך העיר.

נהג מונית מקומי מסיע אותנו אל עבר הגבול, בנסיעה מתמשכת בין עיירות וכפרים קטנים. בעיירה אנונימית עוצר אותנו שוטר מפוהק לבדיקת מסמכים. הוא מגלה בנו עניין ומספר לנו שלפני כמה חודשים נתפס כאן תייר דרום אפריקאי עם כמות עצומה של קוקאין. אחרי שהשוטר מבין, שכפי הנראה נסתיימו הריגושים שלו להיום, הוא משחרר אותנו לדרכנו. שעות ספורות לאחר מכן, אנחנו מגיעים לעיירה אנונימית נוספת (דומה להפליא לזו הקודמת), מתבקשים שוב להציג מסמכים לשוטר מפוהק (שדומה אף הוא באורח פלא לקודמו) וממשיכים בדרך, שעוד תזמן אי אלו עצירות דומות.

עם ערב, אנחנו מגיעים לאינפירי (Inapiri) – עיירת הגבול הפרואני, המתגלה כקטנה להפליא, עם 2 מסעדות ומלון דרכים קטן, שאנחנו אורחיו היחידים. אנחנו מעבירים במקום את הלילה, שמתחיל כאן כבר ב-19:30, אז עוברת העיירה כולה ל”הדממה” מוחלטת.

אחרי מנוחת הלילה, אנחנו מחתימים דרכונים ונפרדים מפרו לשלום. מעבר הגבול מתגלה כאחד המוזרים שפגשנו – צועדים כחצי קילומטר, עד שמגיעים לאפיק מים, שמימיו מגיעים לגובה הברכיים; אין גדר או מחסום, אפילו לא שלט המברך את היוצאים לשלום. ילדים מקומיים מציעים להעביר אותנו את הנחל בסירת קנו, אך אנחנו מחליטים לוותר, חוצים רגלית ומגיעים לברזיל.

העיר המבודדת בעולם

במרחק של כמעט קילומטר מהעיירה הפרואנית הקטנה, מתגלה השכנה הברזילאית. קשה להתעלם מן הניגוד בין העיירה השוממה ל”עיר הגדולה”, שיש בה סופרמרקט, טלפונים ציבוריים, תחנת דואר ואפילו תחנת אוטובוס. את הספרדית מחליפה פורטוגזית, את הדממה מחליפים צלילי מוזיקה וקולות המולה וברחובות אנחנו נתקלים בילדים מלאי שמחת חיים.

אנחנו ממשיכים בדרך עם אוטובוסים, מניחים שמכאן הדרך תהיה קלה יותר. ככל שאנחנו מתקרבים לערים גדולות, האוטובוסים הופכים נוחים יותר וכך גם הנסיעה. עד מהרה אנחנו מגיעים לפורטו וולהו (Puerto Velho) – התחנה האחרונה לפני מנאוס (Manaus), היא בירת האמזונאס.

עד לפני שנים ספורות, נחשבה מנאוס לעיר המבודדת ביותר בעולם, כשהגישה היחידה אליה היתה דרך הנהרות. מאז, הספיקו לבנות במקום שדה תעופה והיא איבדה את ה”תואר” לאיקיטוס (Ikitos), אשר בפרו. יחד עם זאת – כבישים עדיין לא סללו אל העיר, כך שהדרך המובילה אליה מסתיימת בפורטו וולהו, ממנה יש להמשיך בשייט על האמזונס ויובליו.

על האמזונס בערסל

הספינות היחידות שעושות את דרכן למנאוס הן ספינות ‘קרגו’, הנושאות עמן סחורה ומזון, בהפלגה בת 5-3 ימים (במהלכה לנים על ערסלים). למזלנו קיבלנו עצה טובה מבחור מקומי, שהמליץ לנו לעלות על הסיפון כמה שעות לפני היציאה, בכדי לתפוס מקום מבעוד מועד. במהרה גילינו שהעצה היתה חשובה למדי – מספר הנוסעים באוניה אינו מוגבל, ומי שמגיע תולה את הערסל שלו במקום הפנוי שנותר. כך, כ-10 שעות לפני ההפלגה, כבר נראה היה שלא נותר עוד מקום לערסלים נוספים. להפתעתנו, מספר הערסלים עוד הספיק להכפיל את עצמו טרם היציאה לדרך ואנחנו מצאנו את עצמנו בתוך “ים” של ערסלים בשלל צבעים – מימיננו, משמאלנו ולפעמים גם מעלינו.

על מדרגות הבוץ הקטנות, נעו ללא הרף סבלים ברזילאים שריריים, מובילים ארגזים, שקים ומיני סחורות, לספינה שנדמה שהיא ממאנת להתמלא. אחרי עיכוב קל, אנחנו סוף סוף יוצאים לדרך, עוזבים את הנמל בתרועה רועמת ועליזה.

חמישה ימים של הפלגה עוברים עלינו. הנהר רחב למדי, עד שלעתים לא ניתן לראות את צדו השני, אלא רק מרחבים מכוסי מים. אין הרבה מה לעשות על הספינה, מלבד להתנדנד על הערסל, להביט באנשים ובנוף המתחלף ולזכות לראות מדי פעם דולפינים, המשתעשעים מתחת המים.

מזג אוויר משתנה במהירות בלתי מוסברת – שמיים כחולים הופכים לפתע למכוסי עננים ומורידים עלינו גשם טרופי חמים. סוגרים את דפנות הסיפון עם יריעות רחבות “עד יעבור זעם”, ושעות ספורות לאחר מכן, השמש מראה את פניה שוב, מפזרת לכל עבר חיוכים חמימים.

הימים עוברים בנעימים, הופכים את כל יושבי הסיפון לחבורה מגובשת ועליזה. בזמן הארוחות כולם מצטופפים סביב שולחן קטן, עם היצע של אוכל בסיסי למדי – אורז, ספגטי, שעועית, בשר, ולפעמים גם דגים. בחלק מן הלילות, הספינה עוצרת בעיירות על שפת הנהר ואנחנו יוצאים יחדיו לבילוי מקומי וחוויתי.

ההפלגה מגיעה לסיומה ואנחנו מגיעים למנאוס, שמתגלה כעיר נמל גדולה, המזמנת לבאים בשעריה שפע של הרפתקאות – מטיולים מסעירים ביער הגשם הטרופי ועד מסעות לשבטי אינדיאנים מבודדים. מייק מחליט להישאר בעיר, אך אנחנו דבקים בתוכניות ולאחר מספר ימים מחליטים להמשיך בדרך.

סוף שהוא התחלה

עולים על ספינת קרגו נוספת, המובילה ללטיסיה (Leticia), היא שער הכניסה לקולומביה. הפעם אנחנו מפליגים על נהר האמזונאס עצמו, שמזמן לנו מראות מרגשים לאורך כל הדרך. הספינה פחות עמוסה וכבר לא צריך להצטופף, התנאים השתפרו והנוף האנושי אף הוא משתנה. את מקומם של הברזילאים המקומיים מחליפים קולומביאניים, ואנחנו זוכים לגילויי ידידותיות והתעניינות, מנסים לנחש מדי פעם אם יש מסביבנו סוחרי סמים או אנשי גרילה…

אחרי שבעה ימים של שייט רגוע על הנהר, אנחנו מגיעים ללטיסיה. קשה לנו להאמין, אבל הגענו לקולומביה, לעיירה השוכנת על הגבול עם פרו וברזיל. המשך המסע עוד לא ידוע – חורחה וקרלוס צוחקים כשהם שומעים שאנחנו רוצים להפליג לפורטו עסיס ((Puerto asis, העיירה הראשונה ממנה מתחיל שוב פעם הכביש. “הרבה קוקאין וגרילה” – הם מסכמים את המצב, ואנחנו מחליטים להתאושש בינתיים מתלאות הימים האחרונים ו”לספוג” את המקום החדש אליו הגענו.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here