סיפורו של האי קורסיקה שזור באינספור מלחמות, פלישות, כיבושים והתנגדויות. לאורך השנים, התפתחה בו מורשת תרבותית מרתקת, עם ערכים נשגבים וגיבורים הירואים.

מסע בעקבות מתיא פלקונה – גיבור ספרו של פרוספר מרימה, מאפשר הצצה לחיים בהם כבוד האדם עולה לעתים על ערך החיים עצמם.

באחד מימי אפריל, כשהשלג הלבן עדיין כיסה את פסגות ההרים ומכל עבר נראתה פריחה בלתי מרוסנת של צמחיה ים תיכונית, החלטתי להתחקות אחרי סיפורו של מרימה ואחר סיפורו של האי קורסיקה.

כ-170 ק”מ מפרידים בין הנקודה הצפונית של האי לבין חופי פרובאנס וכ-83 ק”מ מחופי איטליה. למרות שניתן להגיע למקום בטיסה, בחרתי להפליג במעבורת – דרך שתאפשר לי להיכנס באיטיות הראויה לאווירה המיוחדת השוררת בו.

בנמל של ניס עגנה מעבורת גדולה, שעל הדופן הימנית שלה בלט ציור מרשים של “ראש מורי” – דגלה הנצחי של קורסיקה, צבוע בשחור על רקע צהוב ומודגש היטב, למען יראו וידעו! כשלוש שעות שטה המעבורת במימיו הכחולים והשקטים של מפרץ “חוף התכלת” (cote de azur), כשהיא מובילה אותי אל פיתחו של גן עדן בצורת אי קטן (בגודל של 8,700 קמ”ר בלבד), מלא בסיפורים ושנוי במחלוקת מזה אלפי שנים.

באחד מן הימים, התגלגל לידי הספר “שלושה סיפורים” של פרוספר מרימה (Prosper Merimee). בין הסיפורים, משך את תשומת ליבי “מתיא פלקונה” (Mateo Falcone) – סיפור מעניין ומיוחד למדי על האי קורסיקה, שלכאורה כל כך קרוב אלינו, אך יחד עם זאת רחוק ומלא מסתורין. מרימה (שכתב גם את סיפורה של כרמן), היה בין החוקרים שגילו עניין רב בתולדותיו של האי ובעלילותיו הנסתרות ובחר לבלות בו חלק מחייו.

טלטלת השליטים

סיפורו של האי קורסיקה מתחיל אי שם בהיסטוריה הרחוקה, בסביבות האלף הרביעית לפנה”ס. ראשיתה של ההתיישבות במקום היתה של תושבי אסיה הקטנה, נושאי התרבות המגליתית. באזור סרטן (Sarten) ופורט וקיו (Porto Vecchio), נתגלו עקבותיהם של אותם תושבים קדומים במקבצי מנהירים (מצבות זיכרון), מתחתם נמצאו ציסטות (תיבות קבורה) תת קרקעיות, בהם נטמנו המתים.

בשל מיקומו האסטרטגי של האי, בצומת דרכים מרכזי בין אירופה לאפריקה, חמדו אותו כובשים ושליטים רבים. במשך מאות שנים, הוא ידע אינספור מלחמות, פלישות, כיבושים והתנגדויות, ננטש ויושב מחדש פעמים רבות להפליא, כשהוא מציע לתושביו חיים קשים מנשוא.

בשנת 565 לפנה”ס נבנתה באי אלריה (Aléria) – עיר המסחר הראשונה, שסימנה ראשיתם של ימי פריחה ושגשוג. היתה זו תקופה בה תפסו אחיזה ערכי הדמוקרטיה, האומנות פרחה, המדע התקדם והתושבים זכו לימים של שלווה יחסית.

הגעתו של לוקיוס סקיפיו (Lucius Cornelius Scipio), בשנת 259 לפנה”ס, מציינת תקופה משמעותית בהיסטוריה של האי. תוך ארבעים שנה, מצליח סקיפיו – מצביא רומאי עשוי ללא חת – להשלים את כיבושיו, ביניהם גם את האיים סרדיניה וקורסיקה (שזכתה למעמד מיוחד ונפרד, כשהיא נשלטת ישירות מרומא). בכך, נפתח עידן חדש של שלטון רומאי על האי.

במשך כ-500 שנה שלטו בקורסיקה הרומאים, כשהם מפתחים בה את התשתית האורבנית – בונים נמלים, סוללים דרכים רבות, מקימים ומפתחים ישובים. היו אלו ימים של רווחה ושגשוג, שנודעו בשם “תקופת השלום הרומאי”.

המאבק ממשיך

בימי הביניים, עת שלטה הכנסייה בכתר, שלח האפיפיור 200 אבירים, תחת שרביטו של אריסטוקרט רומאי בשם אוגו דה לה קולינה, בכדי שיכבשו את האי. לאחר שהושלמה המלאכה, הוא הורה לחלק את האי בין ממלכות פיזה (Pisa) וגנואה (Genoa), שהמשיכו במאבקים מתמידים על השליטה והאחיזה באזור.

באותה תקופה, שהתאפיינה בשלטון אבירים/אצילים, התארגנו התושבים בקבוצות משפחתיות חזקות, במבנה חברתי שאפשר להם להתמודד ביתר קלות עם הפולשים משתי הממלכות. אלו, שהיו עסוקים במאבקי כוח ושליטה, התעלמו מעליית כוחם של המקומיים, שאט אט השתלטו על חלקים נרחבים של האי.

המלחמות הפנימיות הבלתי פוסקות בין הצדדים, הביאו את האפיפיור להבנה שיש להעביר את השליטה באי לממלכה אחת מאורגנת, מתוך תקווה שזו תביא לאחדות ולרגיעה. יחד עם זאת, המציאות החדשה שנוצרה הובילה לגילויי מרד, שהביאו בסופו של תהליך לחלוקת האי לשניים. על האזור הצפוני – ‘דיקוא דאי מונטי’, השתלטו קהילות כפריות, שיצרו את ‘טרה די קומונה’, שם זכו התושבים לשוויון ולבעלות משותפת על האדמות. מנגד, האזור הדרומי (והשמרני יותר) – ‘דילה דאי מונטי’ – נותר בבעלותם של האצילים, שביססו את ‘טרה די סניור’ ובעזרת הצבא שהקימו, השתלטו על כפרים ושטחים נרחבים.

עד עצם היום הזה, נותרה קורסיקה מחולקת בין אותם שני אזורים – קורסיקה העליונה, שבירתה בסטיה (Bastia) וקורסיקה הדרומית, שבירתה אזקסיו (Ajaccio).

חלום העצמאות

החל מהמאה ה-16, התפתח חלום העצמאות של אנשי קורסיקה – חלום שנמשך עד עצם היום הזה. ראשון החולמים היה סמפיירו קורסו (Sampiero Corso), בן למשפחה כפרית ענייה, שעזב את האי בגיל צעיר, התגייס לצבא הצרפתי ושב כלוחם בחיל המשלוח. דבקותו במטרה לא ידעה גבול, עד שהאשים את אשתו בבגידה רעיונית במלחמה נגד השליטים הגנואזים – האשמה שדינה מוות!

שאיפותיו של קורסו לכבוש את האי ולשחררו נקטעו באיבם, כשלילה אחד, בעוברו ליד בסטליקה (Bastelica), הוא נקלע למארב שטמנו לו בני משפחתה של אשתו, שהמשיכו לנטור לו טינה. במקום בו נרצח, הוקמה אנדרטה לזכרו.

מותו של סמפיירו חיזק את רעיון העצמאות בקרב החקלאים העניים, שלא יכלו לעמוד בנטל המסים של השליטים הזרים. ב-1731 הקימו הכפריים את האסיפה העממית בקורטה (Corte) והכריזו על עצמאות (אך לא על מנהיג) – הכרזה שיש הרואים בה את המאבק האנטי קולוניאליסטי הראשון של העידן המודרני.

בדרך משונה למדי, הגיע לקורסיקה הרפתקן בשם תיאודור פון נויהוף (Theodore de Neuhoff)- אציל גרמני, שהצליח לשכנע בעלי הון תוניסאים לסייע לו בכיבוש האי. הוא נחת במקום עם הון גדול ונשק רב והכתיר עצמו כמלך קורסיקה. כשמונה חודשים בלבד נמשכה הרפתקת המלוכה הזו, עד שהמלך החדש נכנע ללחץ השליטים הזרים ונמלט לאירופה, כשהוא מחופש לכומר. יחד איתו עזבו את האי כאלף לוחמים קורסיקאים, ביניהם גם בני משפחת פאולי, מתוכם צמח מנהיג המרד העתידי.

מעצמאות לצרפתיות

בשנת 1755, לאחר 21 שנות גלות באנגליה, שב פסקאל פאולי (Pascal Paoli) לאי והנהיג את תנועת ההתנגדות לשלטון הגנואזי, מה שהקנה לו את הכינוי – “אבי האומה הקורסיקאית”. פאולי הכריז על קורטה כבירה והתחיל בהתארגנות לאומית – הוא הקים צבא, ארגון פוליטי דמוקרטי, ייסד את מוסדות החוק והמשפט ואת האוניברסיטה הראשונה באי. חלק מרעיונותיו שאב מהוגה הדעות ז’אן ז’אק רוסו, שהיה ידידו הקרוב.

ככל שהתחזק כוחו ומעמדו של פאולי, הלכה ונחלשה שליטתם של הגנואזים, עד שבשנת 1768 הועבר השלטון באי לידי צרפת. פאולי ארגן את צבאו למאבק כנגד הצרפתים, אך בקרב מר שהתקיים ב-8 למאי 1769, הוא הובס על “הגשר החדש”. תחת לחץ כבד של הצרפתים, נאלץ פאולי לעזוב את מולדתו ולצאת לגלות בלונדון. עזיבתו החשאית הביאה גם לסיום ההכרה באומה הקורסיקאית.

בזמן המהפכה הצרפתית (1789), שב המנהיג הגולה לקורסיקה והתקבל באהדה על ידי התושבים, שמינו אותו לנשיא האספה הלאומית המקומית. אנשי בונפרטה, שהתנגדו למינוי, גררו את האי למלחמת אחים, שהביאה לנחיתתם של האנגלים במקום. יחד עם זאת, עד מהירה החליטה ממשלת אנגליה לנטוש את האי, בשל המצב הטעון ששרר בו. פאולי, שעזב עמם, בילה את שארית חייו בלונדון, עד למותו בשנת 1807. בשנת 1811 הוכרזה קורסיקה כאחד ממחוזות צרפת, ובכך סופחה באופן רשמי לרפובליקה, הממשיכה לשלוט בו עד היום.

נלחמים על הכבוד

המלחמות הרבות והשליטים האכזריים שידעו תושבי קורסיקה, הביאו להתפתחותה של חברה כפרית מבודדת ולמודת סבל – חברה סגורה עם דפוסי התנהגות מיוחדים וערכים נוקשים, שנתפשו כמי שאפשרו לה לשרוד לאורך השנים. אחד הבולטים מבין אלו, היה נושא כבוד המשפחה.

הכבוד שיוחס למשפחה כזו או אחרת לא היה תלוי בעושרה הכלכלי, אלא בדבקות האנשים לחוקים שבעל פה, לנורמות המוסריות שעברו באופן מסורתי מדור לדור. פגיעה בערך זה, גררה אחריה תגובה קשה ואלימה, שכונתה ‘ונדטה’ (vendetta). הסיבות ל”חיסול חשבונות” מסוג זה היו רבות ומגוונות – החל מאונס ופיתוי ועד לטיול תמים של גבר עם נערה, ללא אישורו של האב. כך, הכבוד שנלקח הוחזר על ידי רצח ונקמה, ללא כל מקום לאפשרות של פיוס או פשרה.

כאשר נרצח אדם באי, היה מלווה מותו בטקס מתמשך בן מספר ימים, לעתים אף חודשים, שמטרתו להעצים את רגש הנקמה של המשפחה. על פי המנהג, היתה גופתו של הנרצח מונחת על שולחן בסלון, סביבה היו נאספות מקוננות שתלשו את שערן ופצעו את פניהן. אם לא די בכך, היו תולים בחדרו של המת את חולצתו ספוגת הדם, עד שיצרי הנקם היו גואים ותוססים ומובילים למעשים.

מהרגע בו הוכרזה הונדטה, היו רודפות המשפחות אחת את השנייה למשך חודשים ואף שנים, תוך איום מתמיד על חיי כל מי שנקרה בדרכן. המאבק על כבוד המשפחה היה מגיע לסיומו עם בריחתו של הרוצח למקי (חורש טבעי וסבוך) ובכך היה הופך להיות ‘בנדיט’ (Bandit). לחילופין, היה מסתיים המאבק בעריכת ‘סולחה’ בין המשפחות, בטקס חגיגי בכנסייה, בחסות הכומר.

הדרמות של הונדטה יצרו דמויות הרואיות ורומנטיות בעולם הקורסיקאי. כך גם בא לעולם המושג של “בנדיט של כבוד” – אדם שמעולם לא רצח מישהו שאינו אויבו המוצהר. בנדיטים מגלמים את הנפש הקורסיקאית, את הגאווה הלאומית ואת רוח ההתנגדות לשלטון הזר. בתחילת המאה ה-19, תפסו את מקומם של אלו אנשי החזית הלאומית, שפעלו נמרצות כנגד השלטון הצרפתי באי.

סופרים רבים כתבו על הדרמות האכזריות שהתרחשו באי קורסיקה, ביניהם ניתן להזכיר את בלזאק, שכתב רומן בשם “הונדטה”, ג’י דה מופסאן, שכתב את “הבנדיט הקורסיקאי” ופרוספר מרימה, שהציג את “קולומבה” ואת “מתיאו פלקונה”.

סיפורו של מתיאו

פרוספר מרימה נולד בפאריז בשנת 1803 למשפחת אומנים. בצעירותו למד משפטים, גילה כישרון רב בכתיבה והרבה להתעניין בארכיאולוגיה. הוא מונה למפקח הלאומי על אתרים היסטוריים, במסגרת זו נשלח לקורסיקה, שם חקר ולמד את תולדותיו וכתב על ההיסטוריה והתרבות המקומיים.

בסיפור מרתק ומרגש במיוחד, פותח מרימה בתיאור נוף האי הקסום, כשהוא שם דגש על ה”מאקי” – מולדת הרועים הקורסיקאים, מקום אותו הוא משייך לתרבות ולמנטאליות המקומית. המאקי הוא סבך של עצים ושיחים שקשה לפלס בהם נתיב, ולפיכך שימש כמקום מסתור משובח ומקלט לכל מי שהסתבך בפלילים (רבים מהם תושבי ההרים).

מתיאו פלקונה – גיבור ספרו של מרימה, הוא אדם מכובד ומיושב בדעתו, איש אדמה פשוט, גומל טובה ועושה צדקה, החי בשלום עם כולם. מאוחר יותר, הוא מתגלה כבעל עקרונות וערכים נעלים אך קיצוניים – הוא נאמן בידידות בצורה יוצאת דופן, כשם שנורא הוא באיבתו. בכך, הוא מהווה מעין סמל לדבקותם של הקורסיקאים ולאישיותם המחוספסת והמוקצנת.

יום אחד, כשפורטונטו, בנו היחיד של מתיאו (אחרי שלוש בנות), נמצא לבדו בבית, מופיע בנדיט רדוף, המבקש מסתור. פורטונטו מיטיב להחביאו בערימת החציר, אך תוך זמן קצר מגיחים הרודפים – אנשי הצווארון הצהוב, המניחים לפני הנער פיתיון. הלה לא עומד בפניהם ומגלה להם את מקום המסתור “בעבור חופן דולרים” ובכך הופך עצמו לבוגד.

בעיני הקורסיקאי האדוק, דינה של בגידה אחד הוא, ללא יוצאים מן הכלל. כך, מחליט מתיאו לעשות עם בנו משפט צדק ומוציאו להורג (לא לפני שהוא מאפשר לו לשאת תפילות). לא עוזרים התחנונים, הבכיות וההבטחות – קורסיקאי גאה לא יתיר לבנו לחיות כבוגד ולהכפיש את מידות המשפחה. קורסיקאי אמיתי יודע מעבר לכל ספק שאין כל מקום לסליחות ולפיוס, שלא ישיבו את הכבוד האבוד ואת הפגיעה באמות המוסר. כך, באמצעות סיפור מרתק ומצמרר, מצליח מרימה להעלות את כבוד האדם לדרגה גבוהה יותר מערך החיים עצמם.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here