לא הרחק מהרצליה של היום, שכן ישוב קדום, עם היסטוריה מפוארת בת למעלה מ-2,500 שנה. חפירות ארכיאולוגיות שנעשו במקום, מאפשרים להתחקות אחר ימי העבר הסוערים, עם חיים שוקקים ומלאי תהפוכות.

צפון העיר הרצליה, על חופיה ומצוקיה, זה לא רק וילות בין שמים ומים, המשקיפות לעבר האופק. הצוקים המרהיבים והקרבה אל הים, שאפשר קשר עם העולם החיצון, משכו אליהם כבר לפני כ-2,500 שנה בני אדם, שקיימו באזור חיים מפוארים למדי.

בצפון-מערב שכונת ‘נוף ים’, במרחק נגיעה מבנייני הפאר של המאה ה-21, התגלו עדויות מרתקות מן העבר הרחוק. על רכס הכורכר המערבי, המשתרע לאורך חוף השרון, חשפו חפירות ארכיאולוגיות של משלחת המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב (בראשות פרופסור ישראל רול), שרידי יישובים רבים, העתיק בהם הוא מן התקופה הפיניקית.

ב”רשות הטבע והגנים” מכנים את האתר בשמותיו המקוריים – אפולוניה, ארשוף, ארסוף, או ארסור – כל שם שתבחרו, צופן בחובו עולם ומלואו.

מאל המלחמה לאל היופי

מהחפירות שנערכו באתר, עולה כי היישוב הראשון נבנה במאה השישית לפנה”ס, על ידי הפיניקים. היישוב נקרא ‘ארשוף’, בהתאם לשם השמי-כנעני ‘רשף’ – אל המלחמה והסערה, בו האמינו אנשי אותה תקופה קדומה. על פי הממצאים בשטח, הפיניקים ידעו לנצל את יתרונות הים, על אוצרותיו הבלתי מתכלים. בהתאמה, הם ניהלו את אורחות חייהם – הם עסקו בסחר ימי, שלו מהמים חלזונות ארגמן (מהם הפיקו את צבע הארגמן) והשכילו להשתמש במפרץ הטבעי כמעגן לאוניות, בעזרתן ניהלו סחר עם העולם היווני.

לאורך ההיסטוריה, החליפו יישובים שונים את שמותיהם, לרוב על פי האלים שהיו מקובלים על יושביהם. בתקופה ההלניסטית, בין המאה ה-1-4 לפנה”ס, החליטו תושבי המקום להעניק כבוד לאל אפולו, וכינו את עירם ‘אפולוניה’. מאוחר יותר, כבשו החשמונאים את אזור מישור החוף, בתוך כך גם את אפולוניה. עדות לכך ניתן למצוא ברשימותיו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, המונה את העיר בין ערי החוף של ממלכת אלכסנדר ינאי (קדמוניות היהודים, י”ג, ט”ו ד- 395).

בתקופה הרומית (בין המאה ה-3-1 לספירה) ידעה אפולוניה עדנה ופריחה והפכה לעיר של ממש. היא כונתה ‘סוזוסה’ – שם שליווה אותה גם בתקופה הביזנטית – ואף יש עדויות לכך שחיה בה קהילה יהודית. בין המאות ה-7-5 לספירה, גדלה סוזוסה והפכה לעיר הנמל של דרום השרון, כשבדרום-מזרחה התנוססה כנסייה מפוארת. באותה תקופה, היא השתרעה על פני שטח של כ- 600 דונם, עם גתות, בתי בד לעיבוד תוצרת חקלאית ותעשיית זכוכית ענפה. העיר של אותם ימים התהדרה במערכת מים משוכללת, שהתבססה על אגירת מי גשמים בבורות. תושביה חיו בה חיי רווחה, ללא צורך במערכת ביצורים מיוחדת.

בואם של המוסלמים

בשנת 614, נפגעה העיר בפלישה הפרסית וזמן קצר לאחר מכן נפלה בידי הערבים. במשך כחמש מאות שנה (בין המאות ה-11-7), במהלך התקופה המוסלמית הקדומה, נשלטה העיר על ידי המוסלמים. שטחה של העיר, שכונתה כעת ארסוף, הצטמצם לכ-90 דונם, והבנייה בה הפכה צפופה להפליא. המוסלמים בנו סביב העיר חומה, כדי להתגונן מפני התקפות של הצי הביזאנטי -מהלך מתבקש לאור אירועי התקופה.

בשנת 1099, לאחר שהצלבנים כבשו את ירושלים, הם צרו על ארסוף, אך מזימתם לכבוש אותה נכשלה. רק באביב 1011, בסיוע צי אניות מגנואה, הצליח המלך הצלבני בלדווין הראשון (Baldwin I) להכניע את העיר וקרא לה ‘ארסור’. במחצית המאה ה-12, נמסר כל אזור דרום השרון למשפחת אצילים צלבנית וארסור הפכה לבירתה. הצלבנים חיזקו את חומת העיר, הקימו בה מצודה איתנה, שהשתרעה על פני שני דונם, בנו נמל קטן לרגלי המצודה המוסלמית והפכו את החפיר היבש לקו הגנה נוסף.

בעקבות מפלתם של הצלבנים בקרב חיטין, בשנת 1187 לספירה, עברה העיר לשליטת המוסלמים למשך ארבע שנים בלבד. ניצחונם של הצלבנים בקרב ארסוף, בשנת 1191, הוסיף מאה שנה לשליטתם האיתנה בארץ ישראל.

בשנת 1241, החלו הצלבנים להקים מבצר בצפון העיר, בהנהגתו של ז’אן דיאבלין (Jean d’Ibelin). עם מותו, בשנת 1258, עברה ארסור לידי בנו, בליאן הראשון (Balian I), שלא עמד במתקפותיהם הקשות של המוסלמים הממלוכים. כך, הוא מסר את השליטה בעיר לידי ההוספיטאלרים – מסדר צבאי נוצרי, שחבריו ישבו בתוך המבצר.

שבע שנים מאוחר יותר, באביב 1265, עלה על ארסור הסולטן הממלוכי בייברס (Baibars), בראש צבא אדיר. לאחר ארבעים ימי קרב עקובים מדם, הוא כבש את העיר. הלוחמים הצלבנים, שהבינו כי אפסו סיכוייהם להינצל, נכנעו לכובש, לא לפני שהעמידו זאת כתנאי לעזיבתם את העיר. בייברס הערמומי הסכים לדרישתם, אך אחרי שנכנס למבצר אילץ את מגניו לשרוף אותו עד אפר, לאחר מכן כלא אותם בשבי. כך הסתיים הפרק הקצר של המבצר המפואר, שנמשך 24 שנים בלבד.

הממלוכים הקימו במקום משלט צבאי, שנעזב לאחר תקופה קצרה. על שרידי העיר הצלבנית, קם לאחר מכן הכפר הערבי ארסוף, שנקרא גם ‘סידנא עלי’ וננטש בפברואר 1948.

מראות מן העבר

בתל ארסוף נותרו שרידים רבים מהתקופה הצלבנית, ביניהם שרידי חומת העיר ושרידים מהמצודה שעמדה בו. החומה הצפונית והדרומית נמשכות מערבה ומתחברות אל שני המזחים של נמל ארסור, שאורך כל אחד מהם כ-30 מטרים (אלו השתמרו היטב, לעומת מבנים אחרים מאותה תקופה).

סיור באתר חושף מבנים ששווה להתעכב עליהם. בכניסה לגן הלאומי בולט החפיר היבש, המקיף את העיר משלושה כיוונים, כחלק ממכלול הביצורים של העיר הצלבנית. חפיר זה תחום בצדו האחד בחומת היער ובצדו השני בקיר.

על תוואי החומה מהתקופות המוסלמיות והצלבניות, ניצבת הווילה הרומית. המבנה המרשים נבנה בין המאות ה-2-1 לספירה, בהתאם למסורת האדריכלות הרומית, עם חצר מרכזית פתוחה ומוקפת עמודים וחדרים מקורים המקיפים אותה.

בשביל שמעל הים, ניתן להבחין בשרידי החומה המוסלמית הקדומה, שעובייה היה כמטר והיא הקיפה את העיר מכל עבריה. על פי אחת הסברות, נבנתה החומה על ידי החליף עבד אל מלכ’ בסוף המאה ה-6 ושופצה באמצע המאה ה-12 על ידי הצלבנים. חלקי חומה שלא שרדו את פגעי הזמן ומזג האוויר, פזורים על החוף המשתרע למטה.

באתר מצויות בריכות מים מהתקופה הביזנטית, בור לאיסוף מי גשמים ושער כניסה פנימי, שהיה מוגן בשני מגדלים. עוד ניתן להתרשם במקום מחצר המבצר, ממתקני אחסון וטחינה, חדר אוכל ומטבח עם תנורי בישול (ששימש את חיילי המבצר), וכן – כלי אוכל וקערות חרס מהתקופה הצלבנית.

המבצר הצלבני המרשים הוקם בחלק הגבוה ביותר של האתר, החל משנת 1241. הוא מוקף חפיר ושלוש מערכות ביצורים, החיצונית מביניהן כללה חומת תמך, מגדלים חצי עגולים ושער. קיר היקפי, בגובה שישה מטרים, שתחם את המערכת החיצונית (והיה גבוה ממנה), שימש כמערכת ההגנה הפנימית. בחדר השרוף שהתגלה במבצר, נחשפו 2200 אבני קלע, אותם ירו החיילים הצלבנים לעבר הממלוכים. התצפית הגבוהה ביותר במקום – מגדל העוז, היתה מערכת הביצור השלישית. המגדל, שהיה בנוי על קמרון מדורג, התנשא לגובה עשרה מטרים ואפשר תצפית רחבה למדי – מכאן צופים כיום המבקרים אל הנמל הצלבני, כשביום בהיר ניתן לראות את יפו בדרום ואת קיסריה בצפון.

ים של צבעים

סיור באתר המיוחד של אפולוניה, חושף לא רק את פאר ההיסטוריה, אלא גם את הטבע במלוא הדרו. אחד מסודות הקסם של האתר, שהביא מנהיגים כה רבים להילחם עליו, נעוץ במיקומו הגיאוגרפי.

אפולוניה שוכנת על רכס כורכר, העשוי אבן חול גירנית, בקרבת הים. בהתאמה, רוחות חזקות, הנושאות רסס מי ים, משפיעות על הצומח ועל מידת הפריכות של הכורכר והחול. הצמחים המבצבצים בין האבנים העתיקות, מצטיינים בעמידות גבוהה בפני מליחות מי הים, כך שצומחים כאן בשפע מלוח קיפח, עדעד רותמי ונר לילה חורפי, המסנוור בצהוב הבוהק של עליו.

ממזרח לאפולוניה, נישא בעבר רכס אלוני תבור. הרס יערות השרון, שהחל בתקופה הצלבנית (בשל שימוש בעץ לבנייה ושריפה), נמשך עד סוף התקופה העות’מנית, ולמרבה הצער, למרות הירוק שמסביב, לא נותר זכר ליערות הללו. דבר אחד נותר מרהיב אז כהיום – כחול הים, לצדו נבנתה אפולוניה.

לפני שיוצאים לדרך

הגן הלאומי “אפולוניה” פתוח בימים א’-ה’, בין השעות 16:00-08:00 וביום ו’ עד השעה 15:00. כניסת מבקרים מתאפשרת עד שעה לפני מועד הסגירה.

  • דמי כניסה לאתר: 18 שקלים למבוגר, 8 שקלים לילד.
  • הגעה: הכניסה לגן הלאומי היא מכביש מספר 2 – פונים בצומת כפר שמריהו, בכיכר השנייה ימינה, ממשיכים עד סוף הכביש עם השילוט.
  • זהירות! התנועה באתר מותרת רק בשבילים המסומנים. אין להתקרב למצוק או לרדת בו, בשל סכנת הידרדרות מוחשית של סלעים ואבנים.
  • אין לשהות באתר לאחר רדת החשיכה.
  • גלישת מצוקים במקום אסורה בהחלט.
  • הבערת אש, מנגלים ועריכת פיקניקים בכלל, אינם מותרים בשטח הגן.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here