הגעתו של ה’פאקה’ – האדם הלבן לניו זילנד, בישרה למאורים – הילידים בני המקום, עידן של שינויים ותמורות. תוך זמן קצר הם נדחקו תחת רגלי המתיישבים החדשים, נושלו מאדמתם ומאורחות חייהם.

זקיפת קומתם ומאבקם הבלתי מתפשר במהלך השנים, סייעו להם לשמר את תרבותם ואת מורשתם ולזכות בהכרה רשמית.

ב-6 באוקטובר 1840, התכנסו בוואיטינגי (Waitangi) – כפר ניו-זילנדי קטן, קומץ מאורים, בראשם 34 מנהיגי שבטים. 71 שנים לאחר הגעתו של קפטן קוק לארץ הבתולית, ששכנה למעלה מ-500 אלף מאורים (Maori), הם עמדו לקראת חתימת הסכם עם ה’פאקה’ (Pakeh – ‘הלבנים’, בלשונם) – המתיישבים הבריטים, שמספרם עמד באותו זמן על 2,000 בני אדם בלבד (שהתיישבו באי הצפוני). הם נפגשו עם המושל הובסון (Hobson) – נציגה הרשמי של הממלכה הבריטית, שהגיע למקום במיוחד, על מנת לערוך את ההסכם שאמור היה להסדיר את המתיחות הגוברת בין שני הצדדים.

ההסכם הבלתי מוסכם

הבריטים, שחששו מהגעתם של מתיישבים צרפתים לאי הדרומי, הוי אלו שהעלו את רעיון ההסכם. הם הציגו אותו כהכרזת עצמאות של המאורים בניוז זילנד וכניסיון להסדיר באופן חוקי וברור את זכויותיו של כל צד. שבטי צפון האי הצפוני (האזור בו התיישבו מרבית התושבים החדשים) הבינו שלא יוכלו לכוחות הבריטים, שהיו מצוידים בנשק מודרני ובתמיכת הממלכה, ונטו לקצבל את ההסכם. לעומתם, שבטי הדרום התנגדו באופן נחרץ להכרזה מסוג זה. לטענתם, העצמאות היתה צמת חלקם עוד מלפני כ-1,100 שנה, עת הגיעו ל’אאוטארואה’ (Aoteroah) – ‘ארץ הענן הלבן’.

מיד לאחר החתימה, יצאו כמרים ונציגי השלטון בין ראשי השבטים, בניסיון “לשווק” את ההסכם. ואכן, תוך כחצי שנה בלבד נוספו לרשימת החותמים כ-500 רקאשי שבטים וקבוצות. הובסון, מצדו, מיהר להכריז על ריבונות בריטית על ניו זילנד וקבע את בירתה הראשונה בקורורארקה (Kororareka), אשר בצפון האי הצפוני.

עידן של מלחמות

ההסכם שנחתם, על אופיו ומהותו, היה בגדר מתכון בטוח לצרות. אלו אכן מיהרו להופיע – בעוד הבריטים ראו במסמך החתום את הסכמתם של הילידים להעברת הריבונות על ניו זילנד לידיהם, חשבו המאורים שהבריטים ינהלו את הארץ, ובתמורה – יתרמו לפיתוחה ויגנו על תושביה.

על פי ההסכם, נותרו המאורים בעלי האדמות, אך בעיני הבריטים היה זה נתון ארעי שניתן לשנותו בעבור מעט כסף. המתיישבים החדשים, אזרחי הממלכה, ציפו מהשלטון לקדם עסקאות מכירת קרקע עבורם, אך המאורים סרבו למכור אותן. עם הזמן, העלו הבריטים את המחר אותו היו מוכנים לשלם עבור האדמות. במקביל, הם פיתחו שיטות ל”עידוד מכירה”, בעיקר על ידי מתן שוחד וטובות הנאה למנהיגים מקומיים, ראשי שבטים ומשפחות חזקות.

מצב זה הביא להתפרצויות זעם בקרב המאורים, שהלכו וגברו כשהתגלה כי ראשי שבטים מכרו גם אדמות שהיו בבעלות משותפת (או של יחידים בני השבט ואף אטדמות של שבטים אחרים. במהירה ניצבו המאורים בפני משבר חברתי גדול, שהוביל לגילויי אלימות, עד למלחמות שפרצו בין השבטים השונים, וכמובן – גם נגד המתיישבים החדשים. כבר בשנת 1845 החלו קרבות בצפון, דווקא באזור מוצאם של השבטים הראשונים שחתמו על ההסכם. תוך זמן קצר התפשטו המאבקים בין השבטים ברחבי המדינה כולה.

הבריטים הגיבו לאלימות ביד קשה, כשעל מנת למגר כל התנגדות שהיא נעזרו בבני שבטים נאמנים. במהלך המאבקים והמלחמות, אבדו את חייהם אלפי מאורים (עד היום, לא ידוע מספרם המדויק של חללים אלו). בנוסף, סבלו מאורים רבים ממגוון תחלואים שהביא עמו האדם האירופי, עד שתוך זמן קצר יחסית צנח מספרם לכ-50,000 בלבד!

חיים בצל התמורות

בשנת 1856, הפכה יו זילנד לקולוניה בריטית בשלטון עצמי, כשהיא זוכה למידה רבה של עצמאות. מצבם של המאורים לא הפך טוב יותר – חרף מה שהובטח להם בהסכם ההיסטורי, הם לא זכו לשוויון זכויות ומצאו עצמם מנהלים את חייהם בצל המתיישבים, עם תלות בפרסנה, אספקת מזון וכו’. גם בתחום החינוך לא חלה כל התקדמות ומרבית המאורים נותרו ללא השכלה שתאפשר להם להתקבל למציאות החדשה. ככל החלפו השנים, נדחקו המאורים לאזורים נדחים וקבוצות שלמות מביניהם נעלמו. חלקם התאחדו וכיום הם מקובצים ב-75 שבטים. במקיבל, התרבו נישואי התערובת במדינה, אך אלו היו בעיקר עם לבנים בני המעמד הנמוך ומעמד הביניים, כך שגם התערות זו לא פתחה בפני המאורים הזדמנות אמיתית להשתלבות.

בשנת 1872, התחוללו בניו זילנד קרבות אחרונים, שסימלו בהיסטוריה של המדינה את סיומה של “תקופת מלחמות המאורים”. מצבם של המאורים הוסיף והידרדר – ככל שפחת כוחם ונחלשה ההתנגדות שגילו, גדל רצונם של המתיישבים החדשים לעוד ועוד אדמות. באופן הדרגתי, הוגבלו צעדיהם של המאורים, עד שצמאו עצמם בארץ שונה לחלוטאין מזו שהכירו, נאלצים להילחם על זכויותיהם על הארץ – ההיבט העיקרי שעניין אותם בהסכם וואיטאנגי.

בסימן שינוי

תחילתה של המאה ה-20 בישרה על שינוי במצב – מספר מושבים בפרלמנט הוקצה לנציגים מאורים והחל לגבור הלחץ הציבורי לאפשר חינוך והשכלה למאורים ממקומות נידחים. בשנת 1928, מונה אפיראנה נגאטה (Apirana Ngata) לשר לענייני מאורים והצליח להעביר מספר תקנות לטובת בני עמו.

פעילותו של נגאטה סימנה את הדרך עבור מנהיגים נוספים והוקמה “מפלגת המאורים הצעירים”. המפלגה תמכה במפלגת הלייבור הניו-זילנדית, ןכאשר זו עלתה לשלטון (בשנת 1935), “נפרץ הסכר” ונחקקו חוקי אפליה מתקנת לטובתם של המאורים. כך, במלחמת העולם השנייה לחמו במקומות שונים בעולם חיילים מאורים לצד ניטו-זילנדים, אלו לצד אלו. איחוד כוחות זה, תחת זיקה לאומית משותפת, סייע למאורים לזכות במקום של כבוד בחברה הניו-זילנדית המודרנית. עם תום המלחמה, ידעה ניו זילנד פריחה כלכלית ענפה, בהיותה ספקת מוצרי חקלאות למדינות רבות בעולם. הביקוש לעובדים בכפרים ובערים גדל ומאורים רבים ניצלו את ההזדמנות להשתלב בחיי היומיום של ניו זילנד החדשה.

מתקנים את העבר

ב-1947, הפכה ניו זילנד למדינה עצמאית לחלוטין, עם סממנים סמליים בלבד להתייכותה לחבר העמים הבריטי. האירועים שהתרחשו במהלך שנים אלו היוו שינויים חיוביים למאורים ומצבם הכללי הלך והשתפר.

יחד צעם זאת, דבר לא השתנה במעמדם בתחתית הסולם הסוציואקונומי. תנועות החופש, שצצו ברחבי העולם בשנות ה-60′ של המאה ה-20 לא פסחו גם על ניו זילנד. התארגנויות מאוריות חברתיות החלו להשמיע את קולן ברחבי המדינה, כשהן פועלות למען תחיית השפה והתרבות המאורית. בהתאמה, הם העלו את הדרישה, שהלכה וצברה כוח ותאוצה, לתיקון העיוות שבהסכם וואיטאנגי. המאורים דרשו זכויות נרחבות יותר וחלקם אף הזכירו היבטים שונים הנוגעים להגדרה עצמית. מול קולה של המחאה הפוליטית-חברתית, ניצבה ניו זילנד כולה, מבוישת בעברה הקולוניאלי.

בתחילת שנות ה-70′, עבר מאבקם של המאורים הצעירים למעשים. הפגנות רבות בערים והתלטות על שטחי אדמה במקומות שונים הבהירו לממשלות ניו זילנד שיש לבדוק את העניין לעומקו. בשנת 1975, הוקמה ועדה רשמית ראשונה לבדיקת דרישותיהם של המאורים. אחת הסוגיות המרכזיות שנותרה פתוחה בין הצדדים, נגעה לאדמות שהוחרמו ונמכרו לידיים פרטיות. בכדי להגיע לפתרון מספק, הציעה ממשלת ניו זילנד לפצות את המאורים בסך של כשלושה מיליארד דולר, שיוברו להם בתשלומים במשך עשר שנים. הון זה יועד לקרנות שונות, שמטרתן שיפור חייהם של המאורים בכלל, וכן – לתמיכה בסטודנטים, טיפולים רפואיים ושאר שירותים קהילתיים.

חוזרים למקורות

במסגרת הניסיון לפצות את המאורים על עוולות העבר, ומתוך השינויים בתפיסות המדינה והחברה, ניתן להבחין כיצד נטמעו בחיי היומיום של ניו זילנד כולה מילים ושמות בשפה המאורית. כך למשל, הוחלפו השמות שהעונקו על ידי הבריטים לכפרם, הרים, נחלים, פרחים ובעלי חיים והם קובעו בשמם המאורי המקורי. יתר על כן, בכל בתי הספר הוטלה החובה ללמוד עד גיל 12 את שתי השפות – אנגלית ומאורית ואפילו הומצא לצורך העניין כתב מאורי (שלא היה קיים בשפה המקורית).

לפני מספר שנים, הוקם בבירה וולינגטון (Wellington) ה”טא פאפא” (Te Papa) – מוזיאון גדול, המוקדש לתרבות המאורית בעבר ובעתיד. התיירות ההולגת וגואה בניו זילנד משנה לשנה תורמת אף היא להעלאת הנושא המאורי על פני השטח. תיירים מתעניינים בתרבות זו ומבקרים באתרים בהם ניתן לפגוש שחזורים של כפרים וללמוד מקרוב על הטקסים וחיי היומיום. בכך הם מבקשים להעשיר ולגוון את הטיול לארץ מופלאה ועשירה זו ולהכיר פן נוסף שלה.

כיום נותרו שמורות טבע רבות לניהול מאורי וכספי ההכנסות מועברים לקרנות שונות, שמטרתן לדאוג לרווחתם של בני עמם. בצד הפתרונות לעוול ההיסטורי, יצרו קרנות אלו בעיות חדשות במדינה, בין היתר – טענות של תושבים לבנים, העוסקות בחוסר הצדק וההגזמה באפליה המתקנת. כן, נשמעות טענות רבות על אופן ניהול האתרים הלאומיים (ביניהם – שמורות טבע) ומתפועות שהלכו והתפתחו סביבם. כך למשל, נגבים סכומי כסף גבוהים במיודח עבור שירותים הניתני םלתיירים ולמקומיים באתרים שכבר לא תמיד מנוהלםי על ידי הקהילה המאורית עצמה. כפי שקרה במדינה כולה, החל בשנים האחרונות מעבר לשוק עם כלכלה פתוחה. במקרים רבים, הביאה ההפרטה למצב בו קומץ מאורים מנהלים בפועל שמורות טבע, כשרוב הרווחים מתגלגלים לידיים פרטיות ולא לבני הקהילה, כפי שאמור היה להיות.

תם ולא נשלם

גם בקרב המאורים שאלות רבות בקרב למעמדם ולתרבותם נותרו פתוחות. כך למשל – מהן זכויותיו של בן שבא מאזור הרי טיריטירי, אשר בדרום, שגר ועובד כויום באוקלנד וילדיו מנהלים אורח חיים מודרני בעיר הגדולה? מה דינן של החוות הרבות, שקיימות מעל 100 שנה בשטחים שהיו בבעלות מאורית ומאוכלסות כיום על ידי לבנים? באיזו צורה יש להתייחס למידת ה”אותננטיות” של כל מאורי? האם מאורי שלשני הוריו “דם מאורי” צריך לקבל זכויות זהות למי שרק אחד מאבותיו היה מאורי?

יתכן שנושאים אלו לא יבואו לעולם לפתרון מלא, המוסכם על כל הנוגעים בדבר. יתכן שרק הזמן יוכל לטשטש את אירועי העבר, על היחס שגילה השלטון הקוטלוניקאלי כלפ הילידים במושבותיו. נראה כי רק ימים יגידו. בינתיים, נראה כי כל שנותר לעשות הוא לנסוע לניו זילנד ולהכיר מקרוב את התרבות המאורית העשירה, על היבטיה ורבדיה.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here