בדרך שבין להאסה הטיבטית לקטמנדו שבנפאל, ניצבת סטופה בודהיסטית מרשימה, המושכת אליה מאמינים אדוקים משתי המדינות. מסע בעמק קטמנדו ואל עבר הגבול עם טיבט, מזמן מפגש מרתק עם בודהיזם, הינדואיזם, מורשת עבר והרבה אווירה.

נפאל היא ארץ של עולי רגל, שאווירה תמידית של מיסטיקה וקדושה מרחפת מעליה. זאת היתה התחושה שלי, כשנכנסתי אל מתחם סטופת בודנאת (Boudhanath Stupa) הגדולה, זמן קצר לאחר שהגעתי בטיסה מבנגקוק. המדינה האסיאתית הקטנה היא ממלכה על גג העולם, וככזאת – מעטות הן דרכי הגישה אליה. כך, היא נותרה במשך אלפי שנים מבודדת מהשפעות חיצוניות ודתיות, ומנהגים, שפות וטקסים המשיכו להתקיים בה לא הפרעה.

קדושה והשראה

קשה לתאר במילים במילים את הסטופה הגדולה הזאת – היא מתנשאת לגובה של 38 מ’, ממנו משקיפות עיניו של הבודהא, צופות על הדרך בין קטמנדו (Kathmandu) ללהאסה (Lhasa), אשר בטיבט, במבט ממושך, שראשיתו כנראה במאה החמישית לספירה.

ללא ספק, מיקומה של הסטופה קשור לנתיב עולה הרגל ולדרכי הסחר בין שתי הערים ועד היום היא נחשבת לקדושה עבור בודהיסטים טיבטיים ונפאלים. הפעם הראשונה שביקרתי במקום, היתה לקראת ראש השנה הטיבטי – מדי שעה, נכנסו עשרות עולי רגל אל המתחם הקדוש והחלו בטקס הקפת הסטופה, תוך שהם מסובבים בידיהם את גלגלי התפילה הגדולים ומשננים מנטרות.

קשה שלא לזהות את עולי הרגל הטיבטיים – הם שונים במראם מהנפאלים, גבוהים יותר, רחבים יותר ולבושים אחרת (ביניהם בולטים הנזירים, על גלימות הצמר שלהם, המתהדרות בצבע בורדו כהה). רבים מהם מדיפים ריח חריף של חמאה מלוחה, אותה הם מורחים על גופן להגנה מפני הצינה ברמות הגבוהות של טיבט, בדרך המובילה מלהאסה לקטמנדו.

טקס הקפת הסטופה מרתק ומלא אווירה. האדוקים מבין עולי הרגל מקיפים את הסטופה בזחילה והשתטחות, במה שנראה כמשימה סזיפית של דבקות והסתגפות. שפע של חנויות ודוכנים קטנים, הפזורים מסביב לכל המתחם, תורמים לאווירה הטיבטית השורה בכל, על ההיצע המגוון שלהם – תשמישי קדושה טיבטיים, קלפים עם כתבי דת, גלגלי תפילה, מסיכות טיבטיות ועוד. ככלל, המקום כולו אומר “טיבט”, אולי אף יותר מאשר בלהאסה עצמה. מאז נכבשה טיבט על ידי הסינים, בשנות החמישים של המאה העשרים, הפכה נפאל למרכז טיבטי דתי ותרבותי חשוב למדי – כמו זה שבחבל לדאק (Ladakh) שבהודו – ונזירים רבים שנמלטו מאימת השלטון הסיני מצאו בה מקלט.

הטיבטים מאמינים כי בתוך הסטופה מצויה אחת מעצמותיו של בודהא. על פי אחת האגדות, נבנה המקום על ידי ג’אדזימו – מגדלת תרנגולות מקומית, שהתאלמנה ארבע פעמים. היא ביקשה להעניק מנחה לבודהא ולטהר את הקארמה שלה וקיבלה אישור ממלך נפאל להתחיל בבניית הסטופה. כשהבינו אנשי האצולה המקומית שהסטופה הנבנית עומדת להיותג דולה מכל סטופה אחרת במדינה, ביקשו מהמלך שיורה על הפסקת בנייתה, אך הלה סירב להפר את הבטחתו לאישה והמשימה הושלמה על ידיה.

בסמוך לסטופה הגדולה, ניצב מקדש קטן בו גלגל תפילה ענק. עולי הרגל, הנכנסים לאולם הקטן, מסובבים את הגלגל, המפעיל פעמון בכל פעם שסיבוב מושלם. לגלגלי תפילה אלו תפקיד חשוב למדי – הם נועדו לאותם עולי רגל שלא יודעים קרוא וכתוב, כשסיבוב הגלגל מחליף עבורם את מלאכת הקריאה.

לצד “חדר הפעמון”, אני מבחין בחדר נוסף, המואר באורם הרך של נרות רבים מספור. באווירה של קודש ובשקט מופתי, עומדים בו עולי הרגל בתור, על מנת להדליק את נרות התפילה המיוחדים. עשרות הלהבות הקטנות מרצדות בחלל הקטן, מחממות אותו עד שהוא מגיע לטמפרטורה כמעט בלתי נסבלת, על הרצפה יושבות נזירות טיבטיות גלוחות ראש, סביב ראש המנזר, המחזיק בידו ספר תפילה, יחד איתו הן משננות את הפסוקים הכתובים בכתב משורטט ומסוגנן. אור הנרות מעניק תאורה מסתורית ומרגשת, המעצים את החוויה הרוחנית השורה במקום.

מאז נכבשה טיבט על ידי הסינים, בשנות החמישים של המאה העשרים, הפכה נפאל למרכז טיבטי דתי ותרבותי חשוב למדי – כמו זה שבחבל לדאק (Ladakh) שבהודו – ונזירים רבים שנמלטו מאימת השלטון הסיני מצאו בה מקלט

מוזיקה, צבעים ואווירה

עם בוקר אני נוסע לבהקטאפור (Bhaktapur) – עירם של המאמינים הדבקים, כעשרה ק”מ מזרחית לקטמנדו. זוהי העיר השלישית בגודלה בעמק קטמנדו, לאחר קטמנדו ופטאן (Patan). ריחוקה מקטמנדו הפך ליתרון – המודרניזציה וקצת החיים המהיר, שזחלו לרחובות העיר הגדולה וכמעט כבשו אותם, פסחו על העיר הקטנה והשלווה. כך הפכה העיר העתיקה של בהקטאפור לבעלת הערך התרבותי החשוב ביותר בנפאל והיא אף הוכרזה על ידי אונסק”ו כאתר מורשת עולמית לשימור.

אל מול המגוון האתני הגדול בערים הסמוכות – קטמנדו ופטאן, בהקטאפור מאוכלסת בעיקר בקבוצה אתנית אחת – הנווארים (Newari). יחד עם העובדה שהיא התפתחה בנפרד מהן, רווחת בקרב תושביה תחושה של בידול ואף עצמאות מסוימת. סממן לכך ניתן למצוא בניב המקומי, השונה במשהו מזה של שאר תושבי עמק קטמנדו. למעלה ממחצית תושבי העיר עוסקים בחקלאות (באופן ישיר או עקיף) והיא נודעת ביוגורט המשובח והמיוחד שלה – ה”ג’וג’ו דאהו” (Juju-dhau – מלך היוגורט), המופק מחלב פרות או תאואים.

בכיכר דורבר (Durbar) ובסמטאות המובילות אליה, ניתן עדיין לחוש את אווירת ימי הביניים של עמק קטמנדו. כשאני פוסע באחת הסמטאות הצרות, בדרך לכיכר, אני שומע מוזיקה נפלאה – שמחה ומרגשת בצורה שלא ניתן לעמוד בפניה. אני מוצא עצמי נמשך אל אחד הרחובות הצדדיים אחר צלילי חצוצרות, תופים ומצילתיים. משני צדי הרחוב הצר ניצבים בתים בני שלוש וארבע קומות, בחלונותיה ובמרפסותיהם אני מבחין במשפחות העומדות ומלוות בקריאות עידוד את התזמורת, המכניסה מעט צבע לחייהם. אחרי הקולות, אני מבחין גם במראות – להקה של כעשרה נגנים מתגלה בקצה הרחוב, קוראת אל תושבי השכונה ללוות חתן וכלה ביום שמחתם. הנגנים לבושים במדים דהויים, שראו ימים טובים יותר, אך נגינתם נפלאה ומלאת רוח חיים.

צלילי התזמורת ממשיכים ללוות אותי עוד דקות ארוכות, עד שאני מגיע לתוך כיכר דורבר שבמרכז העיר. למעשה, גם בפטאן ובקטמנדו שוכנות כיכרות הנושאות שם זהה, אך זאת של בהקטאפור היא “שירת הברבור” של האמנות והאדריכלות הנווארית. הכיכר מוקפת מבנים ציבוריים ובמקדשים מרשימים, שנבנו בין המאות ה-18-17 ושופצו (או נבנו מחדש) בשנות השבעים של המאה העשרים, לאחר שנפגעו ברעידת אדמה קשה, שפקדה את האזור בשנת 1934.

במרכז הכיכר ניצב מקדש גדול, הרוחש פעילות מוגברת לקראת ראש השנה העומד בפתח. הכל חי ונושם ומלא אנושיות ודברים רבים מתרחשים במקביל, עוטפים את החושים מכל עבר. קבוצת מאמינים מובילה אל המקדש תאו גדול קשור בחבל, והברהמין (כה הדת) ממהר לגשת אליהם ומשסף את גרונה של החיה העקודה. הדם ניתז מסביב ומתנקז אל תעלה מיוחדת, נשטף אל הכיכר וצובע אותה באדום. החיה הגדולה מפרפרת מעט ואז נותרת דוממת. הגברים גוררים אותה לפינה צדדית, שם הם פושטים ממנה את עורה ומבתרים את בשרה לחתיכות גדולות.

אדון היצורים החיים

בעמק קטמנדו פזורים אתרים הינדים ובודהיסטים זה לצד זה, במעין סינקרטיזם מרתק בין הדתות. האתר ההינדי החשוב ביותר בנפאל (המהווה גם מוקדש מרכזי לעלייה לרגל), הוא פאשופאטינאת’ (Pashupatinath), שאף הוא הוכרז על ידי אונסק”ו כאתר לשימור. לא רחוק משדה התעופה ניצב המתחם הגדול, על גדות נהר הבגמאטי (Bagmati), שבעונה היבשה נראה יותר כזרזיף של מים מזוהמים, מאשר נהר קדוש שמימיו זורמים אל הגנגס.

המתחם כולו מתפקד כמקדש וכל יושבי עובדים את האל שיווה, הוא “אדון היצורים החיים” (שם אירוני משהו, לנוכח העובדה שמצדו השני של הנהר שורפים גופות במשך כל היום). המקום מלא אווירה של קדושה, לעתים הזויה במקצת. חלק מהאתר משמש כמתחם מגורים של סאדוהים (Sadhu) – סגפנים הינדים, שרפשו כליל מהחברה והם חיים במסדרים שונים או בגפן. קשה להבין את אורח חייהם, שפעמים רבות מתגלה כרחוק מהתדמית הסגפנית שיצרו לעצמם. עישון מריחואנה או ג’ראס מהווה חלק חשוב משגרת יומם (ולעתם גם להצטלם תמורת כסף). קשה לצפות את התנהגותם והנחמדות שלהם יכולה להתחלף במהירות בהצקה או בעוינות.

ה שלא לזהות את עולי הרגל הטיבטיים – הם שונים במראם מהנפאלים, גבוהים יותר, רחבים יותר ולבושים אחרת (ביניהם בולטים הנזירים, על גלימות הצמר שלהם, המתהדרות בצבע בורדו כהה). רבים מהם מדיפים ריח חריף של חמאה מלוחה, אותה הם מורחים על גופן להגנה מפני הצינה ברמות הגבוהות של טיבט, בדרך המובילה מלהאסה לקטמנדו.

במרחבי הגבול

למחרת היום אני עושה את דרכי לכיוון קודארי (Kodari), עיירת הגבול המפרידה בין נפאל לטיבט (הנתונה בשליטתה של סין). בשנים האחרונות, מנסים יזמים שונים למשוך תיירים אל ‘אזור הגבול’ (Border Land), כפי שהוא מכונה, אך רובם רק חולפים על פניו בדרכם מקטמנדו ללהאסה או בחזרה.

הדרך מתפתלת לאורך נהר ‘בוהטה קוסי’ (Botekosi), משני צדדיו משתרעות טרסות עם גידולים שונים, שדות חיטה ובתי מלאכה המייצרים נייר אורז. גשרים תלויים נמתחים מעל זרם המים הסוערים, המזמנים את חוויות הרפטינג הטובות ביותר בנפאל. על קירות הסלע שלאורך הדרך, תלויות כוורות של דבורי בר, אליהן נוהגים המקומיים לטפס בעזרת סולמות חבלים ולאסוף את הדבש היקרן שבהן.

מחסומים של צבא נפאל פרוסים לאורך כל הדרך, מאוישים בחיילים צעירים – גילם של רובם אינו עולה על שש עשרה או שבע עשרה. אלו לבושים בבגדים אזרחיים, בכדי לא לבלוט יתר על המידה, אך גם כך ניכר מתח רב סביבם והאווירה טעונה למדי. עד לסלילתה של הדרך – היחידה המחברת את נפאל לטיבט ולסין – בשנות החמישים, היתה המדינה הקטנה מבודדת כמעט לחלוטין. מדהים לראות כיצד דרך כל כך חשובה הרוסה בחלקים ניכרים שלה, בשל מפולות עפר או שיטפונות שפוקדים אותה. כך, נאלצות לעתים שיירות ארוכות ועמוסות להמתין במשך שעות ואף ימים, עד שיגמרו לתקן את הדרך.

צלילים של אמונה

גשר ארוך, המכונה “דשר הידידות”, מפריד בין נפאל לטיבט הסינית. הרים גבוהים עם פסגות מושלגות מתנשאים מעלינו, מרמזים לנו על תחילתה של הרמה הטיבטית הגבוהה. משאיות רבות ממתינות במעבר הגבול לפני הכניסה לסין, כשמהצד השני ניכרת הפעלתנות והחריצות הסינית.

טיבט של היום היא יותר סינית מטיבטית – באזור הגבול עם נפאל, הקימו סוחרים סינים זריזים מלונות, בתי מסחר, מסעדות ומבני מגורים לרוב. שביל צר עם מדרגות עתיקות, מוביל אל ההרים החולשים על האזור, ביניהם נוטפים מעיינות מים רבים. אני עולה בו אל כפר של בני שבט השרפה (Sherpa), שהתפרסמו כסבלים וכמדריכים של מטפסי ההרים המגיעים לאזור. בראש הכפר מתגלה מפני מקדש/מנזר טיבטי בודהיסטי, המקושט בחגיגיות לקראת ראש השנה. ברחבה שלפני יושבים אנשים רבים ואני מוזמן להצטרף לקבלת הפנים והאירוח המסורתי. תה טיבטי מועבר בין כולם, טעמו כמעט בלתי נסבל לחיך המערבי הממוצע, בשל חמאת היאק המומלחת שמוסיפים לו.

מתוך המנזר עולים צלילי מוזיקה קסומה ואני משיל את נעליי ועולה אל הקומה העליונה, שם יושבת חבורה של כעשרה נזירים טיבטים ונפאלים, המשננים פסוקים מתוך ספרי תפילה הכתובים בטיבטית. מפעם לפעם הם מפסיקים את התפילה וכל אחד מהם אוחז בכלי נגינה – קרן, מצילתיים וקונכייה, והם מנגנים יחדיו, זוכים לאתנחתא ממלאכת השינון המונוטונית, יוצרים דרמה ועניין לקראת ההמשך. אני מהופנט מהטקס הנפלא, נדהם לגלות כיצד נשמרה התרבות הזאת מבודדת בתוך מנזרים, מקדשים וכפרים הרריים.

אני עוזב את המקום המקודש וממשיך לכיוון מנזר אחר, בדרך המטפסת בין כפרים קטנים. מפעם לפעם אני פוגש במקומיים העוברים בדרך, נושאים על גבם מטען כבד של עצים או מספוא, מופתעים לפגוש בזר המשוטט בתוך שגרת יומם. הדרך מובילה אותי למנזר בודהיסטי המיועד לנשים, העוברות במקום תקופת חניכה. בשטח המנזר מצויים מספר חדשים דמויי תאים, בהם חיות חלק מהחניכות בבידוד מוחלט, לתקופות ממושכות של בין חודשים לשנים. הן עוסקות במדיטציה, תפילה והתבוננות עצמית, בדרך לחיי נזירות. פעמון קטן מסמן להן את שעת הארוחה, אותן הן מקבלות דרך חרך קטן.

בחצר המנזר אני מבחין בדמות שבולטת בנוף האנושי שמסביב – בחורה צעירה, יפה וארוכת שיער. זוהי חניכה חדשה, שהגיעה לכאן מלדאק שבהודו, ובקרוב גם היא תינעל את עצמה באחד מהתאים שבמנזר. בינתיים, לפני שתיאלץ להיפרד ממחלפות ראשה ולהיכנס לשגרת חיים קשה ותובענית, היא עוסקת בעבודות שירות וניקיון במנזר.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here