ליין ולשיכרים היסטוריה ארוכה, בת כ-8,000 שנה. עיון בתולדותיהם, מגלה כי כבר בימי קדם, קשרו בני האדם בין שתיית יין לבין תכונותיו הבריאותיות. מחקרים שבוצעו בתחילת שנות ה-80′, בעקבות התופעה שזכתה לכינוי – ה”פרדוקס הצרפתי”, הציגו ממצאים שהשפיעו על הענף כולו ועל צריכת היין העולמית.

מחקרים השוואתיים שנערכו בשנים האחרונות, הניבו תוצאות לא מפתיעות – יינות שמוצאם מאקלים חם יחסית, מכילים חומרים נוגדי חמצון (אנטי-אוקסידנטים) בשיעור גבוה יותר מיינות שמוצאם מאקלים קר. מדוע זה חשוב? על-מנת להבין זאת, יש לתת הסבר קצר ואף לפסוע מעט אחורה בזמן.

חשיבותו של פרדוקס

רבים שמעו על האבחנה בין כולסטרול “טוב” (ששמו המדעי – HDL) לכולסטרול “רע” (LDL). בעוד שה-LDL גורם נזק לכלי הדם, ה-HDL מועיל בהגנה מפני מחלות דם וכלי לב. אולם, לא רבים יודעים שכמעט כל הנזק של ה-LDL נגרם כשהוא מצוי במצב מחומצן. מסיבה זו, מייחסים רופאים וחוקרים חשיבות הולכת וגוברת לחומרים נוגדי-החמצון, המצויים באופן טבעי בצמחים ובגידולים שונים. ענבים נכללים בקטגוריה זו, כשהזג שלהם (שכבת הקליפה), עתיר בחומרים נוגדי חמצון ממשפחת הפלבונואידים הפוליפנוליים.

עובדה זו, בנוגע לענבים, התגלתה דווקא בעקבות מחקר סטטיסטי. בתחילת שנות ה-80′, נמצא כי שיעור מחלות הלב וכלי הדם בקרב הצרפתים נמוך למדי, למרות שתזונתם נחשבת לאחת מעתירות הכולסטרול בעולם כולו. מחקרים שביקשו להסביר תופעה זו, שזכתה לכינוי – “הפרדוקס הצרפתי”, ייחסו חלק ניכר ממנה לצריכת היין הגדולה של הצרפתי הממוצע.

הואיל והחומרים נוגדי החמצון מצויים בזג הענב, הם נמדדו בשיעורים משמעותיים רק ביינות שהושרו עמם לתקופה ממושכת יחסית בתהליך ייצורם. למעט מקרים חריגים, אופן ייצור זה נהוג רק ביינות האדומים, הזוכים כך גם בצבעם.

תעשיית היין הסתערה על הממצא המרתק, כמי שזכתה בשלל רב; השפעת הגילויים החדשים על ייצור וצריכת היין בעולם הייתה גדולה להפליא ואוכלוסיות שלמות, שהעדיפו בעבר יין לבן, שינו את הרגלי הצריכה שלהם והפכו לחובבי יין אדום. ככלל, נראה כי הממצא הגדיל את צריכת היין בעולם, לפחות למשך תקופה מסוימת.

כיום, הצטברו בספריות האוניברסיטאיות לא מעט מאמרים, היוצאים נגד הסבר זה ל”פרדוקס הצרפתי”. חלקם גורסים, כי אסור להמעיט בחשיבותם של מרכיבים אחרים בתזונה הצרפתית (כעגבניות ושמן זית), המכילים גם הם חומרים נוגדי חמצון; אחרים טוענים, כי אפשר שגם למטען הגנטי הייחודי לצרפתים חלק בעניין.

רופאים רבים הביעו את כעסם, על כך שהתקשורת פישטה את המחקר הרפואי ויצרה נוסחא, לפיה – “יין אדום הוא בריא”. מובן שקביעה זו אינה נכונה כפשוטה – יין בריא במידה, אך צריכה מוגזמת שלו, מחדירה לגוף גם כמויות בלתי בריאות של אלכוהול.

אף על פי כן, נושא “הפרדוקס הצרפתי”, על המחקרים שהניב, שימח את אנשי תעשיית היין בעולם כולו; רבים מהם הצביעו על כך, שהרפואה המערבית מיישרת סוף סוף קו עם מה שחשבה כל חברה שוחרת יין, מאז ראשית ימי ייצורו.

מה עושים עם יין

יינות ושיכרים הם המשקאות האלכוהוליים העתיקים בעולם, כשעדויות שונות מצביעות על כך, כי התקיימו זה בצד זה במשך כ-8,000 שנה. במילים אחרות – זמן קצר בלבד לאחר שעבר למגורי קבע, הצליח ההומו ספיינס לביית הן את הדגן והן את אם הגפנים האירופית לענבי יין ומאכל (ה’וויטיס ויניפירה’). בעידן בו המים היו מזוהמים לעתים קרובות, נחשבו משקאות המכילים אלכוהול (ובצדק) למסוכנים פחות לשתייה, גם מבלי שהובנה סיבת הדבר.

ליינות ולשיכרים יוחסו תכונות רפואיות עוד בימי קדם. במשך דורות, שימש היין כחומר החיטוי המוכר היחיד לטיפול בפצעים וכמשכך הכאבים היעיל והנפוץ ביותר (עד היום, בחוגים רחבים למדי, זהו משכך הכאבים הראשון הניתן לתינוק יהודי).

דוגמא מפורסמת לשימוש הרפואי ביין, מצויה בברית החדשה, המוסרת כי את כאביו של ישו – אולי הפצוע המפורסם ביותר בתולדות העולם המערבי, ביקשו לשכך ב”יין מהול במור”. ישו, אגב, דחה את הטיפול.

לימים, התפרסם ברומא רופא יווני בשם גאלנוס, שטיפל בגלדיאטורים, כשנאמר עליו כי איש ממטופליו לא מת מפצעיו; גם הוא הגיע למסקנה, ללא ביסוס מדעי שהוא, שיין אדום הוא האמצעי היעיל ביותר לטיפול בפצעים ובמניעת נמק.

עדויות כתובות על שימוש פרמקולוגי (תרופתי) ביינות ובשיכרים, מופיעות כבר באלף השלישי לפני הספירה. הרופאים המצרים של אותה תקופה, שנחשבו לטובים ביותר במזרח הקדום, הגדילו לעשות בהם שימוש; כך למשל, קצרת טופלה באמצעות מרקחת שכללה מידה של דבש, שמונה מידות שיכר וחמש מידות יין (פירושה של ‘מידה אחת’, באותם הימים, היה – ‘מלוא הפה’); אפילפסיה (מחלת הנפילה), טופלה באמצעות אשכי חמור טחונים שהושרו ביין – אולי השריד הקדום ביותר של רפואה אנדוקרינולוגית (ענף ברפואה, העוסק בחקר בלוטות ההפרשה ובריפוי מחלות הנגרמות מהפרעות בתפקודיהן).

מדע הרפואה זכה לתנופה גדולה בערי המדינה של יוון העתיקה, ומאוחר יותר – באימפריה הרומית. היו אלו תרבויות של גפן ולא של דגן, ומדרך הטבע יוחסו ליין תכונות אציליות יותר מאשר לבירה, גם בכל האמור בסגולות מרפא. זו האחרונה, הוסיפה להתפתח בצפון-מערב אירופה, אך שם לא התמקדו בסגולותיה הרפואיות (למרות שהכירו בהיותה מזינה מאוד) והתייחסו אליה, בין השאר, כאל “לחם נוזלי”.

מזור ללוקים בנפשם

ביוון וברומא, חקרו רופאים את מאפייני היינות. ההמלצה לשתייה קבועה ומתונה של יין, שכאמור – כוחה יפה גם כיום, ניתנה כבר לפני כ-2,500 שנה והיא אחת מהמלצותיו הנבונות יותר של היפוקרטס – אבי הרפואה. הלה סבר, כי יינות אדומים צעירים ויינות מבושלים טובים לטיפול בבעיות עיכול, ואילו יינות לבנים – כוחם יפה לטיפול בבעיות בשלפוחית השתן. בנוסף, הניח כי יינות מתוקים עלולים לגרום להתנפחות הכבד.

לא כל הרופאים בני התקופה המליצו על שתייה מתונה – הרופא היווני מנסיתאוס, המליץ למטופליו להשתכר מעת לעת, אבל גם דאג להבהיר כי אל לשיכור להירדם בטרם הקיא. אסקלפיאדס – רופא רומאי, המליץ על צריכת כמויות גדולות של יין, כאמצעי להרדמה ולהרגעה ואף ראה בו תרופה ללוקים בנפשם.

מבין היינות של ארץ ישראל, נודע אצל רופאי רומא יין אשקלון בערכו הבריאותי, אולי בשל היותו יין ‘קל’. אוריבסיוס – רופאו האישי של הקיסר יוליאנוס, נהג להרתיח במשך 21 יום תמהיל של 21 ספלי יין אשקלון, 7 ספלי דבש ו-200 זרעי קמומיל ולהשתמש בתוצר כבשיקוי רפואי רב-שימושי.

אפילו המוסלמים, שדתם אוסרת עליהם לשתות משקאות משכרים, לא ויתרו על השימוש הפרמקולוגי בהם. למעשה, היו אלו הם שהמציאו את הזיקוק והניחו יסוד לכל משפחת המשקאות הכוהליים, מהם התפתח גם הכוהל הרפואי.

עוד בטרם יוצר כוהל רפואי, יוחסו למשקאות מסוג זה תכונות רפואיות. כך, כאשר החליט הפרלמנט הסקוטי להטיל מיסוי על המשקאות הכוהליים (שהובאו בשלהי ימי הביניים לסקוטלנד, על-ידי הנזירים האיריים, ששמרו על חלק ניכר מהידע שנצבר בעולם העתיק), התייחסה לשון החוק האנגלית אל המשקאות כאל “strong water”; אולם, הנוסח הלטיני, שהיווה תרגום מדויק יותר של המקור מסקוטית-גאלית, דיבר על – “aqua vitae” – “מי החיים”. העובדה שגופת צפרדע, למשל, נרקבה באוויר הפתוח, אך השתמרה בתוך ספיריטוז (סוג של כוהל), נתפשה כפלא רפואי באותם הימים, כשהיו מי שסברו שלמשקאות הכוהליים ישנה תכונה המקנה חיי נצח.

רופאיו של מלך השמש

באורח מדהים, שנחקר אינספור פעמים (גם ללא קשר למשקאות משכרים), נעצרה התפתחות הרפואה המערבית מאז ימי האימפריה הרומית ועד למאה ה-18. כך למשל, אירופה של המאה ה-14, לא ידעה יותר על תכונות רפואיות של משקאות משכרים משהיה ידוע לה במאה ה-4, ובמקומות מסוימים – ידעה אף פחות.

התייחסויות מאוחרות יחסית, בנושא משקאות משכרים ורפואה, לא היו ענייניות כלל. בתולדות תעשיית היין הצרפתי, למשל, התפרסם הוויכוח הנוקב בין צמד רופאיו של לואי ה-14. כפי שהיה מקובל אצל רופאים צרפתים במאה ה-17, סברו השניים כי מזונו ומשקאותיו של אדם צריכים להתאים ל”מזגו” (כפי שכינו זאת). אחד מרופאים אלו, סבר כי למזגו של “מלך השמש” מתאימים יותר יינות בורגונדיה; מנגד, טען השני כי למזגו של המלך מתאימים יינות שמפניה – חבל ארץ, שבאותה תקופה התמחה עדיין בייצור יינות אדומים קלים. בסופו של דבר, ניצח הרופא הפרו-בורגונדי וחבל שמפניה החל בתהליך ממושך של מעבר מייצור יינות אדומים ללבנים. רק בהמשך, פותחה סופית שיטת שמפניה, המשמשת בייצור יינות מבעבעים, כפי שהיא מוכרת לנו כיום.

עוד בימי קדם, נודעו גם חלק מההשפעות השליליות של צריכת משקאות משכרים על בריאות האדם. אולם, רק הרפואה של סוף המאה ה-19 סיפקה התייחסות משמעותית לבעיה, כשהחלה לראות באלכוהוליזם מחלה. בהקשר זה, אין להתעלם מ”עידודם” של פעילי שדולות נוצריות, שהחלו לפעול באותה תקופה, במגמה לאסור על צריכת משקות משכרים.

יותר מסגירת מעגל

חקר ה”פרדוקס הצרפתי”, מהווה את אחד מראשוני המחקרים הרפואיים המודרניים, המצביעים על יתרונות בריאותיים בצריכה מתונה של משקאות משכרים. נראה, כי הרפואה המודרנית פתוחה הרבה יותר לרעיונות ממין זה, משהייתה בעבר.

סביר להניח, כי פתיחות זו קשורה גם לכלים המצויים בידיה כיום – הניחוש של ואן רייבק, למשל, היה מוצלח, אבל היה ניחוש גרידא; מנגד, הרפואה המודרנית יודעת מהו ויטמין C, כיצד לאבחנו במשקה ואיך לזהות את קיומו ביין. בדומה, ידעה לגלות את קיומם של חומרים נוגדי חמצון, בשיעורים גבוהים, בזגי הענבים.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here