בדרך העולה מוונקובר לדרום-מזרח אלסקה, מתגלה אמריקה היפה מכולן. רצועת החוף הצפון-מערבית של היבשת טובלת בנופים מרהיבים מעשה טבע ואדם, עם תרבויות עתיקות ומסורות עבר, הממשיכות להישמר לצד הקדמה.

רצועת החוף העולה מסיאטל לדרום-מזרח אלסקה נמתחת בקו ישר וצר בין רכסי ההרים במזרח לשורת האיים במערב, בין הערים הגדולות בדרום לכפרי האינדיאנים המסורתיים בצפון.טיול בחופי הצפון הללו נשמע כמו חלום רחוק לרוב הישראלים, אך כזה הוא גם עבור מרבית האמריקאים.

מרגע שהגעתם לוונקובר, אחת הערים היפות בעולם, השייט לאורך החוף, עד לדרום-מזרח אלסקה, מתבקש מאליו. רצועת החוף הזאת, המשלבת קידמה וטבע בראשיתי, נופים מרהיבים ותרבות עתיקה, היא בעיניי אמריקה היפה מכולן.

העיר הנעימה בעולם

סקרי איכות החיים בערים שונות בעולם, מחמיאים בדרך כלל לעריה הגדולות של קנדה ובראשן לוונקובר. ללא ספק, מצדיקה העיר את הבחירה החוזרת והנשנית בה על ידי האו”ם (והמבקרים הפוקדים אותה), כעיר בה איכות החיים היא הגבוהה בעולם. בהתאמה, היא גם מהווה נקודת מוצא נפלאה לטיול בחוף הצפון-מערבי של קנדה ובמפרץ הקרחון, אל יופי מרגש של טבע ותרבות.

וונקובר היא עיר פלורליסטית, פתוחה ונקייה, רמת הפשיעה ברחובות היא מהנמוכות בעולם ושפע מקומות הבילוי והאטרקציות לתיירים מעמידות אותה בשורה אחת עם ערי הבירה האירופאיות הגדולות. תושבי וונקובר ידועים כחובבי טבע נלהבים, כאלו שהדאגה לאיכות הסביבה נמצאת בראש מעיניהם. במידה רבה, הם אחראים לכך שהעיר הפכה לאחת הנעימות ביותר בעולם. ראיות לכך ניתן למצוא מכל עבר – בהתבוננות בקו הרקיע המרשים של מרכז העיר, בפארק סטנלי – שמורת טבע המשמשת כפארק עירוני, שמטרתו שימור הנוף המקורי של האזור (טרם כסות הכבישים והבניינים) ועוד. לאורך הכביש הצופה אל ההרים הגבוהים מצפון וממזרח, ניתן לראות עמודי טוטם – בקנדה של היום, גאים במורשת האינדיאנית הקדומה ועושים הכל כדי לטפח אותה, לפני שתיעלם לחלוטין.

אופנה במוזיאון

אחת האטרקציות החשובות בעיר התחתית היא קמפוס אוניברסיטת קולומביה הבריטית (או בקיצור – UBC). הגענו לשם מוקדם בבוקר, כדי לבקר במוזיאון האנתרופולגי, המשכן אוסף נדיר של חפצי אמנות ותרבות של האינדיאנים בני החוף המערבי. בימים כתיקונם, מוצגים במוזיאון עמודי טוטם מרשימים לצד אוסף מחקרי גדול של חפצי יומיום של תרבויות החוף הצפון-מערבי, הנגיש בשלמותו לתיירים כמו גם לחוקרים מתמחים. ביום בו ביקרנו, הופנתה כל תשומת הלב לתצוגת אופנה מיוחדת שעמדה להיערך בצהריים. כניסה חינם וסקרנות גדולה, גרמו לנו לשנות את תוכניותינו להמשך היום והחלטנו לחכות בסלבנות לאירוע. כך החל סיפור האהבה שלנו עם שבט ההאידה (Haida), שילווה אותנו עוד לזמן רב.

לקול מוזיקה עתיקה, מונוטונית ומהפנטת, החלו לפסוע על המסלול דוגמנים ודוגמניות לבושים בבגדים מודרניים, שעוצבו על ידי אמנים ומעצבי בגדים ממוצא אינדיאני. ככל שהתרגלנו, כך הפכו המוטיבים המסורתיים של בני שבט ההאידה מוכרים ומרתקים יותר, על צבעי האדום והכחול שלהם וההדפסים בשחור של דמויות מיתולוגיות, בהם שולטים העורב וראש העיט. מוקסמים ותאבי דעת, יצאנו אל הגינות המטופחות של האוניברסיטה, תוהים בינינו לבין עצמנו – מיהם אותם אינדיאנים בני ההאידה? האם נוכל לפגוש בהם שוב ולדעת עליהם עוד?

מבור סיד לגן פורח

מספר מעבורות ביום יוצאות מוונקובר ומסיאטל אל האי וונקובר, הגדול באיי החוף המערבי, אי ששטחו גדול בהרבה משטח מדינת ישראל. השייט אל דרום האי אורך כשעתיים, במהלכן יש סיכוי סביר ביותר לראות לווייתנים.

במרחק נסיעה קצרה מהחוף נמצא ויקטורה, עיר הבירה של מדינת קולומביה הבריטית. ויקטוריה היא עיר מטופחת להפליא, אולם האטרקציה המרכזית באזור מצויה דווקא מחוצה לה, במקום ששימש בעבר כמפעל למלט וכבור סיד מלכלך. כשנפטר בעל המחצבה, לפני למעלה ממאה שנה, שתלה אלמנתו באתר שנסגר גן פורח, כדי לרפא את הפצע המכוער שנפער בנוף. מעשה מרנין זה, חזון של אישה עם מצפון אוניברסלי, הפך עם השנים לאחד הגנים היפים בעולם – גני בוצ’רט (Butchart), המזמנים מראות מרהיבים בשעות היום וגם בחשיכה. במשך היום אנחנו משוטטים בין ערוגות הפרחים המעוצבות, מתרשמים מהיופי השורה בכל. לאחר ארוחת ערב במסעדה המקומית, אנחנו צופים בהופעה מהוקצעת, הסובבת סביבת נושא אחד בלבד – פרחים כמובן. עם רדת החשיכה, מואר הגן באורות רכים והישר מן ההופעה אנחנו יוצאים לסיבוב נוסף בשבילי הגן, עד לנעילתו במופע זיקוקי דינור מרהיב בחצות.

לעומת דרום האי וונקובר, המתוייר יותר והמיושב בצפיפות יחסית, חלקו הצפוני מוכר פחות והוא משמר טבע קדום ונופים בתוליים מפתים. הנסיעה צפונה ומערבה עוברת בין כתמי יערות גשם, אל אזורים נידחים ויפים להפליא. לאורך החוף המערבי, ניתן לחזות במושבות גדולות של אריות ים, המזמנות פיצוי הולם ביותר למי שמחליט להשקיע את זמנו בנסיעה הארוכה.

העיט והעורב

פרינס רופרט (Prince Rupert) היא עיירת חוף קנדית קטנה ומשעממת למדי – שכונות מגורים מוזנחות, שדה תעופה קטן וסופרמרקט זול. כאן פוגשים בתמהיל של אינדיאנים מקומיים, לבנים קשי יום ונהגי מוניות הודים. יום אחד בשנה, ב”יום קנדה”, המצוין בראשון ליולי, מתעוררת העיירה המנומנמת לחיים והילדים זוכים להציג את שלמדו על תרבותם ומורשתם העתיקה.

כמו להקה אמיתית, מתאמנים הילדים במשך השנה בריקודים המסורתיים, המספרים את סיפורם של בני שבט ההאידה. דב, עורב, עיט, ילדה קטנה ומכשף השבט הם הגיבורים הראשיים בריקוד, אותו מבצעים הילדים עם בגדים מיוחדים ותחפושות שהם תופרים. כיאה לאזור זה של קנדה, הרואה בעבר האינדיאני חלק מהמורשת התרבותית המשותפת לעם הקנדי כולו, מופיעים בהצגה ילדים לבנים לצד ילדי האינדיאנים. אחרי תצוגת האופנה במוזיאון האנתרופולוגי בוונקובר, מוזיקת ההאידה בריקוד הילדים כבר נשמעת לנו מוכרת ונעימה ואנחנו מתרווחים במקומותינו ומבקשים לדעת עליהם עוד ועוד.

בני שבט ההאידה הם אינדיאנים ממערב קנדה, תושביהם המקוריים של איי המלכה שרלוט ואיי הנסיך מוויילס – איים קטנים, הפזורים לאורך החוף המערבי של קנדה (חופי האוקיינוס השקט). מקצתם חיים גם בדרום-מזרח אלסקה, המשכו הטבעי של אזור זה. מוצאם המדויק של ההאידה וזמן הגעתם לאמריקה מאסיה אינו ידוע, אך עד תחילת המאה ה-19 הם מנו כעשרת אלפים איש. באמצע המאה ה-19, הגיעו לאזור ספינותיו של האדם הלבן, שזכו עם בואם בפיזור נוצות עיט על המים, מעשה המסמל קבלת פנים לשלום. אולם, המפגש עם האדם הלבן היה הרה אסון מבחינתם של הילידים – הוא הביא לתחלואה גדולה בקרבם, שצמצמה את מספרם לכאלפים בלבד.

לבני ההאידה אין כתב, שפתם אינה דומה לשפות האינדיאניות השכנות והיא מדוברת כיום על ידי קומץ אנשים בלבד. על פי אמונתם העתיקה, אבות המין האנושי נתגלו על ידי העורב, בורא הסדר העולמי. יחד עם זאת, לא נותרה מסורת המספרת כיצד הגיעו לאזור וגם את אמונתם הדתית הקדומה מחק האדם הלבן – תוך שנים ספורות, החרימו מיסיונרים נוצרים רבים מאוצרות תרבותם ותרמו להיעלמות כמעט מוחלטת של האמונה בעורב, לטובת האמונה בישו.

בני ההאידה מחולקים לשבטים קטנים, עם מספר בתי אב בכל אחד מהם, המאוגדים בשתי קבוצות עיקריות – קבוצת העיט וקבוצת העורב. הם מתגוררים בבתי עץ גדולים, המשמעים מספר משפחות ביחד, כשבראש כל שבט עומד צ’יף – משרה העוברת בירושה מדור לדור. מעניין למצוא, כי להבדיל מרוב התרבויות המוכרות, התפיסות החברתיות של ההאידה הן מטריאכליות, כך שהנשים הן המין השולט והמחזיק בעמדות הכוח במשפחה ובקהילה. כך, זוהי אחת החברות הבודדות בעולם, בהן השתייכותו השבטית והמעמדית של הפרט נקבעת על ידי האם. בהתאמה לתפיסות אלו, לאחר הנישואין, עובר הגבר הצעיר לגור אצל משפחת האישה.

בני השבט הם עם של דייגים, הניזונים בעיקר מהים ומזונם כולל דגים, רכיכות ויונקים ימיים. לעתים הם מגוונים את ארוחותיהם באיסוף פירות יער ובבשר חיות מהיבשה. הם מומחים בגילוף ובבנייה בעת וידועים בזכות סירות הקאנו ועמודי הטוטם שהם מייצרים. עמודים אלה משמשים אותם כסמלי מעמד, מצבות זיכרון וכעמודי תמיכה בכניסה לבתים.

נוף הרים, דובים ואיילים

מעט מזרחה משם, על ההרים הגבוהים, שוכנת העיירה הקנדית טרייס (Terrace). הדרך ממנה לפרינס רופרט (?????) יורדת מהרי החוף לאורך נהר מתפתל, בין נופים מרהיבים ביופיים. אזור זה הוא גן עדן לחובבי הדיג ועם פתיחת העונה מדי שנה, הוא מהווה מקור פרנסה עיקרי לתושבי העיירה. דיווחים על כמות ואיכות הדגים בנהרות, נשמעים ברדיו קולומביה הבריטית בתדירות שמשדרים אצלנו התרעות ביטחוניות. את החיים הרגועים והשלווים במקום מפר רק מזג האוויר, שסוער מדי פעם כאילו לא שמע שכבר קיץ.

הנהרות והדגים במערב קנדה, מהווים גם מקור משיכה גדול לדובים רעבים. כשבוע אחרי שעזבנו את האזור, הופרעו דיווחי הדייג ברדיו במבזקים עם חדשות מרעישות: קשישה הותקפה בחצר ביתה על ידי דב ומתה מפצעיה – מקרה שלישי באותה שנה. אז דובים יכולים להיות קצת מפחידים, אבל האייל הקנדי, שמכונה גם ‘אלק’ או ‘וואפיטי’, הוא אחד מבעלי החיים החביבים ביותר שתרצו לפגוש. זוהי חיה יפה ואצילית, כמטר וחצי גובהה, המזכירה מעט סוס קטן וחיה בלהקות גדולות ביערות הסבוכים. בעונת הקיץ, מגדל האייל קרניים גדולות – תחילה הן עשויות סחוס קשה ועטופות בעור. כשהסחוס מתגרם, מחכך האייל את הקרניים בעץ, עד לנשירת העור. דווקא אז, כשהוא מתהדר בקרניים יפות, סבוכות ומבריקות, הן נושרות ומתחילות לצמוח שוב.

דרך הנתיב הפנימי

פרינס רופרט היא נקודת היציאה לשייט צפונה, אל חופי אלסקה, וגם המקום בו מצוי מעבר הגבול בין קנדה לארצות הברית. חתימה בדרכון ואנחנו עולים על הספינה היוצאת מדי יום בשעה קבועה אל ג’ונו (Juneau), עיר הבירה של אלסקה.

השייט הארוך אל ג’ונו עובר בין היבשה לאיי אלכסנדר, בדרך המכונה “הנתיב הפנימי” (Inside Passage), כשהוא משקיף על גדה מיוערת ואיים קטנטנים. לאורך הדרך, ניתן להבחין פה ושם בעיירה קטנה ונידחת, בבית בודד, מעגן שייט או מנחת למטוסים קלים.

אנחנו מגיעים לעיר קצ’יקן (Ketchikan), העיירה הראשונה באלסקה, שהיא אחת הגדולות בנתיב יפה זה ומהווה בו נקודת עצירה מועדפת. באזור העיר נפוצות קהילות סגורות של אינדיאנים, המתפרנסות מתיירות. בין היתר, ניתן לבקר בכפר אינדיאני משוחזר (Saxman Native Village), במרחק של כארבעה ק”מ מדרום לעיר, המשמר ומציג בגאווה את אורחות החיים המסורתיים של בני שבט הטלינגייט (Tlingit), הקרובים מאוד להאידה. בכפר מתבצעת פעילות חינוכית והסברתית חשובה, מדריכים מקומיים מספרים למבקרים את האגדות העתיקות, מלמדים שירים וריקודים ומסבירים על אמנות הגילוף של עמודי הטוטם ובניית בתי העץ.

שבט הטלינגיט נחלק לקבוצות רבות, המדברות בניבים שונים של השפה העתיקה. מוצאת מקבוצות אינדיאנים שונות מאזורי ההרים של צפון-מערב קנדה, שנדדו לאזור החוף בחיפוש אחר מזון ובעיקר אחר דגים. כיום, הם פזורים על פני מרבית שטחה של דרום-מזרח אלסקה ומהווים את הקבוצה האתנית הגדולה והחשובה באזור.

המפרץ הקפוא

באמצע המאה השמינית, גילתה המאה אונייה רוסית שייטה באזור את מפרץ הקרחון. ב-1778 ביקר במקום קפטן ג’יימס קוק ומספר שנים לאחר מכן – קפטן ג’ורג’ וונקובר. באותה תקופה, הגיעה חזית הקרחון הגדול – הגולש לאיטו מההר אל הים, נמס ומתרסק אל המים – עד פתח המפרץ. מאזהתגלה, הוא נסוג למרחק עצום וחשף מפרץ צר ומאורך, שאורכו כשבעים ק”מ ואליו גולשים כיום כתריסר קרחונים. בשנת 1980, הוכרז המפרץ כולו כפארק לאומי וכשמורת טבע, והפך ליעד התיירות הראשון במעלה בדרום-מזרח אלסקה.

אל העיירה גוסטבוס (Gustavus), בסיס היציאה לטיולים למרץ, אנחנו מגיעים במטוס קל, בטיסה נמוכה ומפחידה מעל צמרות העצים. אנחנו מגלים מקום קטן, שאורח החיים בו שונה מכל מה שאנחנו מכירים מאזורינו. את המצרכים מהמכולת, למשל, מזמינים בטלפון מג’ונו, אוספים מהמטוס הקל שנוחת על המים או בשדה התעופה הקטן, ומשלמים תוספת בהתאם למשקל של כל פריט. שביל עפר רחב ומפותל משמש ככביש הראשי, וכלי תחבורה אחד חשוב – המיניבוס של המלון, שהוא המשתמש העיקרי בו.

אנחנו מתמקמים בלודג’ המקומי, שהלובי שלו משמש כמקום הבילוי היחיד בכפר הקטן. את הלילה הראשון אנחנו מעבירים מול האח, בהאזנה לזמר קאנטרי מקומי, שמזייף שירים מוכרים וכמה “להיטים” שחיבר בעצמו, בעוד אשתו מתרגמת סימולטאנית את המילים לשפת הסימנים.

זוג גרמנים צעירים נצמדו לאח רטובים וקפואים, אחרי יום של שייט בקיאק, בגשם סוחף וטורדני. הם היו נסערים במיוחד – לוויתן ענק פרץ מהמים, במרחק נגיעה מהם, ואיים להפוך אותם ואת הקיאק שטו. מחר, כך הם מספרים לנו, הם ייצאו למסע עם הקיאק לכיוון הקרחון הגדול, מרחק של יומיים חתירה לכל כיוון.

קור וגעגועים

למחרת בבוקר, אנחנו מחליטים לקחת קיאק ולצאת לשייט באזור. אנחנו זוכים לראות כלבי ים בשפע, אך הדובים והלוויתים בוחרים להתחבא מפנינו. טיפות גשם דקיקות לא מפסיקות לרדת לרגע אחד, גם כשאנחנו עוצרים לצד הגדה הבוצית לבשל ארוחת צהריים.

אחרי כמה שעות, אנחנו מחליטים על הערכת מצב מחודשת. אנחנו יודעים ששייט בקיאק אל הקרחון ובחזרה ייקח כארבעה ימים, במהלכם נידרש למאמץ פיזי גדול, לינה בשטח מוכה דובים והתמודדות עם גשם תכוף וקור מקפיא, ואולי זה כרגע קצת למעלה מכוחותינו. כך, אנחנו מחליטים להמיר את ההרפתקה בשייט בספינת התיירים הנוחה, שיוצאת מדי יום לקרחונים ובחזרה. אולי פינוק, אבל לפחות נזכה לראות את יופי הפראי של הטבע.

אנחנו מתקרבים לקרחון ככל שניתן והספינה עוצרת דוממת. רוח מקפיאה נושבת בחוץ ואנחנו מסתתרים מאחורי חלונות הספינה ומביטים בקרחונים התכלכלים ובגושי הקרח הצפים במים, כלבי ים “משתזפים” עליהם בשלווה. אנחנו ממשיכים בשייט, אל אחד האזורים בהם ניתן לראות לווייתנים (בהם ניתן לפגוש באקראי לכל אורך חופי דרום-מזרח אלסקה). אנחנו מתקרבים אל היצורים הגדולים וזוכים לראות בעיקר זנבות. רוח מקפיאה דוחפת אותנו חזרה אל מושבי הספינה, מעוררת בנו געגועים למקומות חמימים יותר ומזכירה את עוצמתו של הטבע.

פגישה ראשונה

החוף הצפון-מערבי של אמריקה – המשתרע מסיאטל וונקובר בדרום, עד מפרץ הקרחון שבצפון – הוא בעל הנופים הבתוליים המעניינים והיפים ביותר בצפונה של היבשת. רצועת החוף הצרה נמתחת מיערות הגשם שבדרום עד לקרחונים שבצפון, נושקת לחופי מדינת קולומביה הבריטית (קנדה) ודרום-מזרח אלסקה (ארה”ב). לכל אורכה, פזורות בדלילות עיירות קטנות ומבודדות.

בצדו האחד של קו החוף, נמתח רכס של הרים נישאים, מיוערים ויפים, שאת פסגותיהם הגבוהות מעטר שלג, שלעתים שורד את כל עונת הקיץ. בצדו השני של החוף, משתרעת שרשרת ארוכה של איים, שמתחילה באי וונקובר – הגדול ביותר בצדה המערבי של יבשת אמריקה – וממשיכה בקבוצת איי המלכה שרלוט והנסיך אלכסנדר. אזור זה של אמריקה הוא מקום מחייתם של שבטי אינדיאנים, שכלכלתם המסורתית מבוססת על דייג. המפגש בין התרבות העתיקה לתרבות המערבית התרחש כאן במועד מאוחר יחסית בהיסטוריה, בחלק מן האזורים רק באמצע המאה ה-19. בהתאמה, הוא גם היה פחות טעון וטראומטי מאשר באזורים אחרים של היבשת, למרות שהביא לצמצום ניכר ביותר במספר של האינדיאנים-הילידים. יחד עם זאת, סממנים רבים מתרבותם העתיקה של אלו, חלחלו לתרבות הרוב המקומית והם מקובלים כיום על מרבית אוכלוסיית הלבנים”, כחלק מהיסטוריה משותפת של הכלל.

עם תנופת הפיתוח במאה העשרים, עוברים שינויים ניכרים על תושבי האזור – מהגרים רבים מדרום-מזרח אסיה התיישבו במקום והכלכלה המסורתית מפנה את מסורתה לעיסוק בתיירות.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here