מחוז יונאן, אשר בדרומה של סין, נחשב למגוון ביותר במדינה – הן מבחינה נופית והן מבחינה אתנית. מתוך כ-33 מיליון תושביו, כשליש הם בני מיעוטים וקבוצות אתניות קטנות וגדולות, אשר נדדו בדרום-מזרח אסיה במאות האחרונות. בני הנאשי, נמנים על אחת מקבוצות המיעוטים, הממשיכות לקיים אורחות חיים מסורתיות מרתקות.

מחוז יונאן (שמשמעות שמו – “מדרום לעננים”), הוא הדרומי ביותר בסין, כשהוא גובל בבורמה, טיבט, לאוס וויטנאם. הוא שוכן בשלוחה הבולטת מרמת טיבט, כשהוא מהווה את מקור המים לנהרות הגדולים – הסלווין, המקונג והיאנגצה; העמקים הפוריים, שלאורך עמקי הנהרות, משמשים כלב המערכת הכלכלית-חקלאית של המחוז.

ריבוי המיעוטים

העם הסיני מונה כ-1.25 מיליארד נפש – כ-92% מתוכם הם סינים בני האן, וכ-8% הם בני קבוצות מיעוטים. 55 קבוצות מיעוטים הוכרו בסין באופן רשמי, הגדולה בהם היא הזואנג (Zhuang), המונה כ-15 מיליון נפש. הקבוצה הקטנה ביותר היא הלהובה (Lhoba), המונה כ-2,300 נפש בלבד. המיעוטים פזורים על כשני שליש משטחה של סין, אך לא באופן אחיד ושיטתי, כך כשניתן לפגוש בהם בעיקר בפריפריה, ולא בלב המדינה.

העם המכובד

סביב העיירה ליג’יאנג (Lijiang), אשר בנפת ליג’יאנג-נאשי האוטונומית, חיים בני הנאשי (naxi) – מיעוט המונה כ-300 אלף תושבים (מקצתם חיים גם בנפות – זונגדיאן, דצ’ין, נינגלאנג ויונגשנג); בשפתם המקומית – ‘נה’ משמעו ‘מכובד’ ו’שי’ משמעו ‘עם’.

מקורם של בני הנאשי באנשי הצ’יאנג הנוודים, שחיו בעת העתיקה בדרום-מערב סצ’ואן ובצפון-מערב יונאן. כאשר אלו התפצלו למספר קבוצות אתניות בעלות מקורות משותפים, היו בני הנאשי לאחת מהן.

בני הנאשי מתבלטים בלבושם המסורתי הייחודי למדי – הנשים לובשות בגדים כחולים, המעוטרים בקישוטי רקמה עדינים, עליהם הן עוטות סינר. על גב הבגד, רקומים שבעה עיגולים, המסמלים את כוכבי השמיים, כשהכובע המסורתי מסמל את השמיים (בו היום והלילה מיוצגים בצבעי שחור ולבן).

שפת הנאשי שייכת לענף האי (Yi), ממשפחת השפות הטיבטו-בורמזיות. מאז הפכו השבטים השונים לחלק מסין המתחדשת, נטמעה גם שפתם בשפות הסיניות הלאומיות, בראשן – המנדרין (ניב בייג’ינג). רבים מבני השבט עדיין מדברים את השפה המסורתית, אך עתידו של הכתב הייחודי שפיתחו, לוטה בערפל. כיום, רק הדונגבה – זקני השבט, יודעים לקרוא ולכתוב את הכתב ההירוגליפי שלהם – אחרון הכתבים המצוירים בעולם; נראה כי עם מותם, יעלם גם הכתב הייחודי מן העולם.

חברת בני הנאשי היא מטריאכלית ביסודה, כשעד לאחרונה המשיכו לנהל את חייהם באופן זה; ביטויים לתפיסות אלו, באים לידי ביטוי גם במשמעויות השפה המקומית. בחברה זו, רווחה שיטת ה’האדזו’ (‘חבר גמיש’), לפיה מקובל לאהוב ולקיים זוגיות מוחלטת, ללא קשרי נישואין או מגורים משותפים; כך, הילדים היו שייכים לאישה, והאב דאג לספק להם תמיכה כלכלית. אורח חיים זה, על כל היבטיו, נשמר גם כיום אצל המוסו, החיים באזור אגם לוגו.

משמרים את העבר

במשך הדורות, הלכה ונעלמה דתם של בני הנאשי, כשהיא נטמעת בבודהיזם הטיבטי, שגלש ממורדות רמת טיבט, הטאואיזם, שפרח במרחב הסיני, והאסלאם – שטפטף מהודו לדרום מזרח-אסיה.

הדונגבה – שאמני השבט הזקנים, המתווכים לעולם הרוחות, הם היחידים הממשיכים לשמר מעט מן התרבות הכתובה וממנהגי הפולחן של עם זה. כתביהם המסורתירבות הדונגבה בליג’יאנג, ובמספר אוניברסיטאות בארה”ב.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here