האי לסבוס ידע שליטים וכובשים רבים שהשאירו בו את רישומם: פרס, אתונה וספרטה, מצרים בתקופת בית תלמי, רומא, ביזנטיון גנואה והאימפריה העות’מאנית. קרבתו לאסיה הקטנה גרמה להשפעות הדדיות ולתנועות אוכלוסין – היוונים שהתיישבו באי בסביבות אלף לפנה”ס ייסדו מושבות בחוף שמנגד, ואילו בזמן החדש, בשנות העשרים של המאה הקודמת, התיישבו בו פליטים יוונים מתורכיה והאכולוסייה המוסלמית המקומית עברה ליבשת. לאורך השנים הוא נותר מרכז של תרבות, היסטוריה והרבה יופי טבעי.

האי לסבוס ידע שליטים וכובשים רבים שהשאירו בו את רישומם: פרס, אתונה וספרטה, מצרים בתקופת בית תלמי, רומא, ביזנטיון גנואה והאימפריה העות’מאנית. בזמן השלטון העות’מאני הצטרפו תושבי לסבוס למרד היוונים באימפריה (1821-1830), אך הם דוכאו באכזריות. במאות הראשונות של הזמן החדש סבלו התושבים בחופי האי מפשיטות של שודדי ים, והדבר השפיע על הקמת כפרים מרוחקים מהים (תיאור של מיריביליס בהמשך). מעניינת האפיזודה של שלטון משפחת הגטלוזים מגנואה (1354-1462). קיסר ביזנטיון איוֹאָניס פלאולוגוס העניק את האי כנדוניה לבתו שנישאה לאציל מגנואה – העברת חבלי ארץ בעקבות נישואין הייתה תופעה מקובלת באירופה של ימי הביניים. המבצרים שבנו שרדו עד היום ומאפיינים את השיטה של הערים האיטלקיות במושבותיהן ברחבי הים התיכון, בייחוד ונציה. האי שב להתאחד עם המולדת יוון רק ב- 1912 בעקבות מפלת האימפריה העות’מאנית במלחמת הבלקנים הראשונה. לבסוף ידע כיבוש גרמני אכזרי בשנים 1941- 1944, שנות רעב והוצאות להורג (נתפסו אנשי מחתרת שסיפקו מידע למפקדת הצבא הבריטי במצרים וצעירים שניסו להימלט מהאי ולהצטרף לצבא יוון החופשית).

לסבוס במיתולוגיה

ומרוס מזכיר את לסבוס ב”איליאדה” וב”אודיסאה” ושמות עריה המרכזיות נגזרים משמות דמויות מיתולוגיות. הנה שני תיאורים של משוררים ונגנים. המיתולוגיה וההיסטוריה של יוון העתיקה לא ידעו משורר ונגן גדול מאורפאוס (רק סופו המפתיע היה בלסבוס כמו שיתואר בהמשך). אפולו, בין שאר סגולותיו גם אל המוזיקה והשירה, העניק לו את הנבל שעליו ניגן, ועם מוריו למוזיקה נמנו המוזות. שירתו הקסימה בני אדם, עצים, בעלי חי ואלים. כמו כן היה עז נפש, השתתף במסע הארגונאוטים להחזרת גיזת הזהב ולא היסס לרדת לשאול כדי להחזיר משם את אשתו האהובה אאורידיקה. מבצעו זה נכשל כי אורפיאוס לא עמד בתנאים שהוצבו לו כדי להחזיר את אשתו. לאחר מכן, בעת ששהה בתרקיה, הטיף כנגד פולחן דיוניסוס אל היין, וכך הכעיס את האל ואת חבורת הנשים הנוהות אחריו כאחד. לבסוף הן יצאו לפעולה: כאשר אורפאוס ובעליהן היו במקדש אפולו, פשטו הנשים על המקדש כשהן שיכורות, תפסו את כלי הנשק שהבעלים הותירו בחוץ על פי המנהג והחוק, טבחו באכזריות את כולם ואת אורפאוס קרעו לגזרים. ראשו נזרק לנהר וכך נסחף עם הזרם עד לסבוס. שם הכניסו אותו למערה, ולא די שהראש הוסיף לשיר אלא גם החל להשיא בחכמה רבה עצות ולבוא בדברי נבואה לדורשיו – עד כדי כך שרבים הפסיקו לפנות לאורקלים של אפולו (שהמפורסם בהם היה בדלפי). לבסוף הטריח אפולו עצמו ללסבוס וציווה על ראשו של אורפאוס לשתוק. עם זאת שתל לכבודו בשמים את דמות הנבל שלו.

אריון, משורר ומוזיקאי, יליד לסבוס. היה נגן נבל מחונן ויפה תואר להלל. סיפורו מזכיר את המקרה של יונה הנביא. אריון עזב את האי ופעל בחצרו של מלך קורינת כחביבו של המלך פריאנדרוס. שלא כעצת פטרונו המלך (“הישאר נא עמי והיה מרוצה. זה ששואף לנצח – עלול להפסיד”), יצא לסיציליה להשתתף בתחרות מוזיקלית. בדרכו חזרה באנייה והוא עטור תהילה, ונושא מתנות ופרסים חמדו הקברניט והמלחים את רכושו, שדדו אותו וחשבו לרוצחו. הם מילאו את בקשתו האחרונה לנגן מעין “שירת ברבור” ומשסיימה זינק לים. אחד הדולפינים שהאזין לו והוקסם משירתו הצילו והביאו לחוף מבטחים. הצוות היה בטוח שאריון טבע ומשעגן בקורינת בא על עונשו. אריון הוסיף לעסוק באמנותו. לאחר מותו כיבד אותו אפולו וקבע את דמותו עם הנבל ברקיע, בים הכוכבים.

אנשי רוח ואמנים בני האי

כבר בתקופה הפרהיסטורית נודע האי כמרכז תרבות. בתקופה היוונית שלפני הספירה קמו מתוכו אישים שהתפרסמו בעולם התרבות המצומצם דאז ובהם המשוררים ספפו ואלקאון והפילוסוף פיטאקוס. מסורת זו התחדשה במאה העשרים עם הסופר סטראטיס מיריביליס, המשורר חתן פרס נובל אודיסאוס אליטיס והצייר תאופילוס חאדג’ימיכָאיל.

פיטאקוס: בן המאה השישית לפנה”ס, פילוסוף, מדינאי, מחוקק ואיש צבא – אחד משבעת חכמי יוון העתיקה. נודע בנחישותו וביושרו, השתתף בקרבות רבים ומונה לגנרל. לאות הערכה בחרו בו אנשי האי לדיקטטור עליהם, ואולם הוא עצמו קבע את תקופת שלטונו לעשר שנים. בשנים אלה השקיט את האי שידע מאבקים פנימיים קשים וחוקק חוקים רבים. בזמנו החלה תקופה פריחה תרבותית וכלכלית. עם רדתו מהשלטון מרצונו העניקו לו התושבים שטח אדמה גדול, אבל הוא הסתפק בתחום שאליו הגיע הכידון שהטיל. לדבריו: “מידה הוגנת היא יותר מדי”.

ספפו: ילידת לסבוס במאה השישית לפנה”ס – בת זמנו של המושל פיטאקוס. תולדות חייה ידועים חלקית בלבד ורק קטעים מעטים שרדו משיריה. הגדולה במשוררים הליריים היוונים הקדומים; השפיעה בשירתה על משוררים רומיים ואחרים. שירי האהבה שלה מופנים לנשים ומאופיינים בתשוקה שהם מביעים, בפשטותם האינטימית, במשקליהם (“משקל ספפו”) ובהדגש במצלול (בדיאלקט האַיאוֹלי המקומי). בשל תוכנם וסגנונם הארוטי של השירים, יוחסה לספפו אהבת נשים (מכאן מקור המונח לסביות). לפי אחד הסיפורים שמה קץ לחייה בקפיצה לים מצוק נישא באי היוֹני לווקאס בשל אהבה נכזבת לגבר. עיירת הולדתה אֶרָסוס והכפר הסמוך לחוף הים, סקָלָה ארסוס, היו למקום ריכוז ללסביות ממדינות רבות.

סטראטיס מיריביליס – ספרא וסייפא: מיריביליס נולד ב- 1892 בעיירה סיקָמיה שבצפון האי ושם התחנך בילדותו (ביתו משמש כיום מוזאון ). בצעירותו עבר לאתונה ובשנים 1912 – 1922 השתתף בכל מלחמות יוון – שתי מלחמות הבלקנים, מלחמת העולם הראשונה והמלחמה בתורכיה וזכה לאותות הצטיינות רבים. בתקופת הכיבוש הגרמני של יוון (1941 – 1944 ) היה פעיל במחתרת נגד הגרמנים. כתב רומנים, סיפורים קצרים, מסות ושירים ושימש בתפקידים בכירים בתחום חיי הרוח בארצו ובהם נשיא אגודת הסופרים ונשיא מועצת האמנות של התאטרון היווני הלאומי. נפטר ב-1969. מיריביליס ידע לתאר בספריו את האי האהוב עליו ואת החיים הפשוטים בכפריו, אך גם את אימי המלחמות שבהן השתתף. הוא תקף באופן בוטה את המיליטריזם ואת הלאומנות שאפיינו את יוון בתקופתו ושם ללעג את הקצונה המקצועית – העזה חסרת תקדים. לא ייפּלא איפה שבתקופת הדיקטטורה של גנרל מטקסאס (1936-1940) הוחרמו ספריו או צונזרו בשל אופיים האנטי-מלחמתי והאנטי-ממסדי (להזכיר שיוון הייתה המדינה האירופית האחרונה שהיה בה משטר צבאי בשנים 1967 – 1974). ספריו המהווים מעין טרילוגיה (“המורה זהובת העיניים”, “החיים בקבר” ו”בתולת הים הקדושה”) הופיעו בעברית בהוצאת “עם עובד” (שני הראשונים בתרגומו מיוונית של מחבר הכתבה). חזקה על המסייר באי שיחיה את התיאורים. להלן כמה מובאות שמשקפות את נופי האי ואת אהבתו של הסופר אליו (מספרו “המורה זהובת העיניים”):

“שנים רבות כל כך נכסף [קצין המילואים החוזר מן המלחמה בתורכיה] אל השעה החגיגית הזאת של השיבה הביתה. חלם עליה. בחפירות, בבתי החולים, במסעות. קיץ יהיה באי פרק התחייה בנפשות ובטבע. הציפורנים יפרחו בעציצים, המרגניות יכסו את השבילים, השיחים ינצו, כדרכם אפילו בעיצומו של חורף. הכל יחגגו: הים, ההרים המרקדים, השמים, יופי רומנטי בכל. … הנה, אילו היה צדפה על חוף ימה של לסבוס, רק צדפה קטנה ואלמונית, שדרה לה בקונכייתה הצנועה, רחוק מעין האלוהים. ובלבד שישוב, שיהיה שם. על חופו של האי, בשמשו של האי, רטוב ממי הים, חפוי בקצפו המלוח של האי. דרך העפר … עברה בנופים משתנים שיצר הטבע במשובתו. לאחר שעלתה הדרך במדרגות-אבן, הוסיפה להוליך בשביל של אבנים סדורות יפה, לנוחותו של ההולך, ועברה במטעי זיתים, ופה ושם נעלמה מן העין בערוצים מוצלים של עצי אלה. … כך יכול המקום להשתבח בחמש-מאות צפצפות גבוהות כתרניה של אנייה גדולה, עצים כסופים זקופים כלפידים ענקיים שעלוותם העדינה מרשרשת כמשי ברוח הקלילה. אין לך עץ עליז ושובב יותר מן הצפצפה. פרפר עובר לידו – ועליו זעים. עומד לו מאופר תמיד באבקת כסף בוהקת, והשמש מטפטפת את אורה עליו כטיפות הגשם המתגלגלות מֵעָלֶה לְעָלֶה.

… בית גדול ורב רושם בפשטותו. לאורך בתים שכאלה היו פזורים לאורך חופי לסבוס, למן הימים שנשקפה לאיי הים האֵיגאי סכנת שודדי הים. דומים הם למבצרים קטנים, שעריהם מוגנים בלוחות פלדה, מזוזות ומשקופים של אבן מחוזקים בעופרת ובמסמרי פלדה עבים ובמסמרות פלדה. … בימים הרחוקים ההם היו סביהם כונסים בבתיהם את יבוליהם ואת בהמתם ומסתגרים בהם כל אימת שסימנו הצופים שאנייה של שודדי ים נראית בלב ים, או כשנשמעו פתאום בעיצומו של לילה תרועות שודדי הים הנוחתים… בשל הפשיטות האימתניות האלה חרבו הכפרים שלחוף הים [ותושביהם עברו לכפרים הרריים].”

תֶאוֹפילוֹס חאדג’ימיכָאיל – צייר עממי נודד (ידוע ברבים בשמו הפרטי בלבד): יליד הבירה מיטיליני (1868). בנעוריו המרה את פי משפחתו שהועידה לו מקצוע של סַייד (!) והחל לצייר על כל משטח מצוי – רעפים, קרשים וקירות. כבר בצעירותו עזב את האי לאזמיר הקרובה ומשם לכפרים שבהר פיליו ביוון היבשתית. במשך שלושים שנה נע באזור, עני מרוד, עבד כרועה צאן וצייר בעבור צלחת אוכל או כוס משקה. הופיע בכיכרות הכפרים וסיפר מעשיות גבורה עממיות על מלחמות יוון לשחרורה, מחופש לאלכסנדר מוקדון או לחייל לבוש חצאית כמו בזמנים עברו. הקהל לעג לו אך הוא השיב לו אהבה. הסופר מיריביליס כתב עליו בין השאר:

הוא היה אדם מוזר והאנשים ראו בו מטורף למחצה. הסתובב עני ובודד וחצאיתו לא ידעה כביסה… נמוך קומה, חיוור וחולני…

אחרי איחוד האי עם יוון (1912) שב ללסבוס והוסיף לצייר כמנהגו תמורת נזיד עדשים. TERIADE, פטרון אמנות עשיר בן המקום שחי בפריז גילה אותו וסייע לו. תאופילוס נפטר ב- 1934 וזכה להכרה ולהוקרה כצייר גדול רק לאחר מכן… בפרוור של מיטיליני הוקם מוזאון ליצירותיו. בציוריו, בסגנון הנאיבי האהוב עליו שבו התמיד, נחזה בשפע של דמויות ומעמדים מהאי, מהמיתולוגיה ומההיסטוריה היווניות. ציוריו מתאפיינים בחיוניות, ברעננות ובצבעים רבים תוך כדי ניצול “האור היווני”. כמה תמונות על ארץ ישראל, ירושלים, הירדן ועוד מתוך גלויות שהעניקו לו השראה.

היער המאובן – תופעת טבע ייחודית

בקרבת העיירה SIGRI שבמערב האי נמצאים היער המאובן והמוזאון המציג את ממצאיו. בעקבות התפרצות געשית אדירה שאירעה לפני עשרים מיליון שנה כוסה יער הבראשית דאז שבאזור בשכבה עבה של אפר וולקני, וכך נשמרו בתהליך כימי טבעי עצים ועקבות בעלי חיים שהתאבנו (ובהם קופים ענקיים וזן נכחד של פילים קטנים – האי היה מחובר אז ליבשת אסיה). בחפירות מיוחדות נחשפו גזעי עצים ולאחר טיפול מיוחד בהם כדי למנוע את התפרקותם הם מוצגים לציבור בשני האתרים. היער מאפשר לחוקרים למיניהם ללמוד על התקופה – החי, הצומח והתנאים האקלימיים בה. גם מי שגאולוגיה ובוטניקה רחוקים מלבו ימצא עניין – ולו חזותי – במראות המרשימים של גזעי העצים הצבעוניים ושורשיהם לאורך מסלולי הליכה סדורים. והנה גזעים של עצי סיקויה הענקיים (המצויים כיום בקצה השני של העולם, בקליפורניה) ועצים אחרים – אבות אבותיהם של עצים בימינו ובהם האורן. במוזאון המודרני העשיר אפשר לראות מוצגים מקוריים וללמוד על תופעות גאולוגיות בכלל והקשורות ליער המאובן בפרט. היער הוכרז “מצבת טבע מוגנת”. הצצה אל הטבע שהיה לפני עשרים מיליון שנה!

יהודים בלסבוס

מחבר הכתבה שמע וקרא את הסיפור הזה, החביב כנראה על תושבי האי – הוא “ההסבר” מדוע נמנעו היהודים מלהתיישב בלסבוס: כמה סוחרים יהודים באו ללסבוס כדי להשתקע בה. והנה נוכחו לדעת שהסוחרים המקומיים ממולחים מהם והחליטו שאין להם מה לעשות במקום כזה… ואכן העדויות על יהודים באי במאה העשרים מדברות על כמה משפחות בלבד – במפקד שנערך ב- 1928 התפקדו 8 יהודים בבירה. אחרוני היהודים עזבו את המקום בזמן מלחמת העולם השנייה. בתקופת שלטונן של ביזנטיון, גנואה (משפחת גטלוזי) והאימפריה העות’מאנית חיו יהודים באי. רבי בנימין מטודלה (המאה הי”ב) ביקר באי בדרכו לארץ ישראל וכתב בספר מסעותיו שיש שם עשרה קהָלים מפוזרים באי (ייתכן שהכוונה למקומות תפילה), ואולם הוא לא נקב במספר היהודים, שלא כמנהגו במקומות אחרים (הוא כתב שבאיים הקרובים ללסבוס, חיוס וסמוס, חיים 400 ו- 300 יהודים בהתאמה). חוקרים צרפתים כתבו על 30-40 משפחות יהודיות בסוף המאה הי”ח ועל כ- 100 יהודים בסוף המאה הי”ט. מכל מקום, אין שרידים של בתי כנסת או בניינים אחרים של יהודים. מקרה מעניין: אַלוורו מנדס (המאה הט”ז) היה מצאצאי האנוסים בפורטוגל שחזר ליהדות ונקרא סלומון בן יעיש. הוא עזב את פורטוגל והשתקע באיסטנבול, בירת האימפריה. בשל עושרו וחכמתו היה ליועץ חשוב בחצר הסולטן. מוּרד השלישי העניק לו את התואר “דוכס מיטיליני” ומסר לו בחכירה את הכנסות האי.

הישראלים מגלים את לסבוס?

האי אינו מהווה יעד תיירותי לתושבי ישראל ואין כיום טיסות שכר אליו. הגישה אליו היא בטיסה מנמלי התעופה של אתונה או סלוניקי או במעבורת מפיראוס. והנה ייתכן שמצב זה ישתנה בעקבות פעילותו של ישראלי תושב האי, ערן שמואלי (בנו של האמן יצחק שמואלי, שפסליו הסביבתיים מקשטים פינות רבות בארץ). ערן, פסל וצייר בזכות עצמו, שלח ידו גם בעסקי נדל”ן באי, קונה אדמות ומצליח לעניין ישראלים, יהודים ואחרים בקניית מגרשים ובבניית בתים לשימושם. תחום עיסוק אחר שלו הוא חקלאות אורגנית – גידול מטעי זיתים בדרך זו וייצור שמן אורגני. שמואלי מעיד על עצמו שהוא מקפיד בעסקאותיו על איכות הסביבה ועל שימור הנוף והמסורת המקומית בבנייה – גישה המתאימה לאמן. בפסח תשס”ה הזמין שמואלי עשרות ישראלים ויהודים לעשות את הסדר בחברתו ולבלות בסיורים באי. שותפו לעסקים באי הוא עדי שטראוס, בן למשפחה המפורסמת. הרחק ממקום יישוב, על גבעה בלב יער, בנה שטראוס בית קיט נאה שהגישה אליו היא בדרך עפר.

אפיזודה לסיום – “מלחמה ושלום” באֶרֶסוֹס

התיישבנו, הצלם ומחבר הכתבה לארוחת צהריים במסעדה קטנה שבכיכר העיירה אֶרֶסוס, מקום הולדתה של ספפו. התברר שבעל המסעדה הוא לבנוני נוצרי, צעיר חביב שנקלע לעיירה בשל נישואיו ליוונייה בת המקום. והנה כאשר השבנו על שאלתו למוצאנו, קראה אישה מהשולחן הסמוך בקול: “אל תגידו ישראל, תגידו פלסטין!” – ובן זוגה טרח להפטיר כשחלפתי בקרבתו משהו על סרטן באזור… השניים מיהרו להסתלק בהפגנתיות, ומבעל המסעדה נודע לנו שמדובר בסורית שנישאה ליווני מקומי. עם הלבנוני התפתחה שיחה ידידותית על האזור, שהסתיימה בתקווה ההדדית “אינשאללה, ביציר סלאם”. ללמדך שגם בעיירה קטנה באי יווני שלחוף תורכיה אפשר להיתקל בבעיות המז”ת

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here