בתרבות היוונית הקדומה, נודע ליין מקום מרכזי – הן במסורת ובאמונה והן כנושא שיחה. בסימפוזיונים הפילוסופיים והחברתיים של אותה תקופה, מילא היין מקום מרכזי, על תכונותיו ומאפייניו. בין קלות לכובד ראש – יין טוב ושיחת רעים בנוסח יווני עתיק.

ביוון העתיקה, לידתו של אדם קבעה את מעמדו, עתידו וגורלו. משמעות רבה היתה ל”נתוני הפתיחה” של כל אדם – אם נולד זכר או נקבה, משועבד או חופשי, בן להורים אזרחים או זרים, עשירים או עניים, משכילים או בורים, ממוצא מיוחס יותר או פחות. באופן טבעי, רוב המידע שיש בידינו מאותם ימים, הופק על ידי שכבה חברתית מסוימת, מבין שלל האפשרויות הללו. בהתאמה, משקפים המקורות את אורח חייה וערכיה של אותה קבוצה – גברים בעלי אזרחות, בני חורין ממשפחות אצולה, עשירים שזכו להשכלה נרחבת.

אחוות הלוחמים

גבר יווני בן אותה תקופה – אזרח בוגר כבן 18, מילא את ייעודו האזרחי, בין היתר כשהפך חייל של קהילתו, של השבט ואחר כך של הפוליס. קבוצת הלוחמים בילתה יחדיו שעות רבות באימונים, במסעות שטח, בשינה משותפת ובארוחות קבוצתיות, כשמכל אלו נוצרו אחוות לוחמים והוואי קבוצתי מגובש. אחת מצורות ההתוועדות של אותם אנשים (לאו דווקא בעתות לחימה), היתה דרך הסימפוזיון (Symposion) – ה”שתייה בצוותא”, על פי המשמעות המילולית. היה זה אירוע חברתי שהתקיים לאחר הסעודה, טקס שנפתח והסתיים בניסוך נסכים ובתפילות והיווה חלק מפולחן הקשור בדיוניסוס – אל היין.

פולחנים מקודשים

על פי המסורת היוונית, היה דיוניסוס (או באכחוס) אל היין והשכרות. הוא מופיע מאוחר יחסית בתרבות היוונית ונחשב ליוצא דופן בין האלים, בהיותו בן לאל ולבת תמותה – לזאוס, מלך האלים האולימפיים, ולסמלה (Semele), נסיכת תבאי. כך, הוא בעל יסודות אנושיים וחייתיים, מאפיינים גבריים ונשיים והתנהגויות צעירות אך גם בוגרות.

באגדות הקשורות בדיוניסוס, יש שהוא מתואר כאל השמחה ויש שהוא מוצג כאל פראי, אכזרי ושוחר לטרף. בהתאמה, כלל הפולחן שהוקדש לו שמחה חופשית ואקסטזה נטולת עכבות, בצד פראיות שגובלת באכזריות של ממש. היה זה שילוב של שתייה לשוכרה, אובדן חושים, אקסטזה רגשית ומינית, שיגעון (mania) פולחני וסוגים של כישוף, עם יסודות אלימים ומוזרים, שלעתים איימו על הסדר החברתי. אופי זה של הפולחן, האל והאגדות, קשורים בטיבו של היין, שכידוע משמח, אך גם מביא לשיכרון ולאובדן שליטה.

מהותה של אהבה

לעתים קרובות, נסבו תכני השיחה הפילוסופית בסימפוזיון על מהותו של ארוס. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בדיאלוג האפלטוני “המשתה” (=סימפוזיון), ובמגוון שירים, העוסקים ביין ובאהבה. כך למשל, באפיגרמה קצרה של המשורר ההלינסטי מלאגרוס (Meleager) מגדרה (Gadara) שבסוריה, משנת 100 לפסה”נ לערך, אנו קוראים:

“צק היין ושוב אמור: “לחיי הליודורה”,

שוב ושוב, ומהל את המשקה רק בשם.

גם הואילה לשים בראשי את הזר, הנוטף מור –

אף כי אתמול נקלע – יען אותה לי יזכיר.

שור, בוכה הורד, ידיד החושקים, כי רואה הוא:

לא בחיקי שלי, הה, היא שוכבת עתה”.

(תרגום: בנציון בנשלום)

שיחות רעים

לאחר הפתיחה הטקסית לכבודו של דיוניסוס, היו מסבים הגברים עטורי הזרים למיטות ישיבה והשתרעות. בכלי ענק שניצב במרכז החדר, נמהל יין במים ועבדים הגישו אותו למשתתפים, בגביעי חרס מעוטרים. כוסות רבות היו נמזגות במהלך האירוע, כשתוך כדי השתייה עסקו המשתתפים בשיחות בעניינים פוליטיים, חברתיים ופילוסופיים. בנוסף, הם צפו במופעים של בדרנים מקצועיים, כדוגמת רקדנים, נגנים ומשוררים.

ממצאים ארכיאולוגיים מלמדים על סדרה של מבנים, רהיטים, כלים וקישוטים הקשורים בסימפוזיון. חדר הגברים (andron) האופייני לצורך זה, היה רבוע בדרך כלל, גדול די הצורך להכיל בין 15-7 “ספות רכינה” ושולחנות נמוכים לצדן. מציורים על גבי כדים ועל גבי קירות, אנו למדים כי הספות היו מעוטרות בכריות, החדר היה מקושט בציורים ועיטורים וכלי מזיגה ושתייה סבבו בין המשתתפים. בהתוועדויות אלו לא השתתפו נשים בנות חורין מהוגנות, אך נכחו שפחות ונשים שהיו חלק מהצוות הבידורי.

אחד הנושאים המרכזיים בהם היו עוסקים בסימפוזיון – הן בשל האסוציאציה הפולחנית והן כנושא שיחה – היה האהבה. האל ארוס (או קופידון, בשמו הרומי), סימל עבורם את המשיכה המעוררת אהבה – הן בנפש והן בגוף. הוא מתואר כצעיר ויפה, מוקף פרחים (בעיקר ורדים), שובב ואוהב לשחק, אך גם כמי שמנחיל לבני האדם שיגעון ובלבול.

גלגוליה של מסורת

את הנוהג היווני אמצו גם הרומאים, שערכו בו מספר שינויים – נשים השתתפו אף הן במשתה, היה ביטוי להבדלי מעמדות בין המשתתפים, מקום משמעותי באירוע נודע לאכילה ועל החלק הבידורי היה אמון אחד המשתתפים בני החורין. יתכן שזוהי הסיבה לכך שברומית (=לטינית), התוועדות מעין זו נקראה “convivium”, שמשמעותה – “לחיות ביחד”.

בשורות החותמות את שירו של הורטיוס, בן המאה ה-I לפסה”נ, באה לידי ביטוי אותה נימה רומית, הנותנת לנשים מקום במשתה ומדגישה את הקלילות שבשתייה ובאכילה. המסר העיקרי של שירו, הוא שאין לשקוע בדאגות, אלא “לקטוף את היום” (carpe diem). השיר מופנה אל לאוקונואה, כשהוא אומר לה:

“…שתי בשמחה יינך, והבלי תקוות-שוא הסירי מיני לב!

כי צבא לאיש בארץ וקלו מיני רץ חיינו בני חלוף.

אל יפת להאמין לבך בתקוות היום הבא: היום חיי בטוב!”

(תרגום: יהושע פרידמן)

מעניין למצוא, שעקבותיהם של מנהגי הסימפוזיון ניכרים בטקס ליל הסדר של ערב הפסח, הכולל הסבה לשמאל, ארבעה כוסות של יין ושיחה בענייני היום.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here