השוק הכפרי בגואטמלה הוא מוסד עתיק יומין, שראשיתו אי שם בתקופת ההתהוות של תרבות המאיה. באלף הראשונה לפנה”ס, החלו להיווצר באזור מרכזים כפריים ועירוניים, שהתבססו על חקלאות ומסחר.

בין המאות ה-9-6 לספירה, הגיעה תרבות המאיה לשיאה והייתה מהמתקדמות בעולם כולו. אנשיה הותירו אחריהם מורשת עצומה של יצירה ויצירתיות, שמשפיעה עד היום על צאצאיהם – האינדיאנים הגואטמליים.

שעות אחר הצהריים של יום חמישי. הדרכים המובילות לעיירה סן פרנסיסקו אל אלטו (San-Francisco el alto) הופכות עמוסות, לקראת יום השוק השבועי, המתקיים למחרת. מכל רחבי האזור ההררי של מערב גואטמלה, נעים אוטובוסים, טנדרים ומשאיות אל העיירה, מובילים אנשים, סחורות ובעלי חיים אל הרחובות הצדדיים והסמטאות. אני משוטט בתוך ההמולה הזאת, זר יחיד בין החבילות, הארגזים והערימות הססגונית, מנסה להתחקות אחר תהליך ההיערכות של השוק הענקי הזה.

מסורת בשוק

כבר משעות הבוקר המוקדמות, רוחשים שווקיה הכפריים של גואטמלה פעילות ערה, ובתוך כך גם זה של סן פרנסיסקו אל אלטו. עם אור ראשון, אני מפלס את דרכי במעלה השוק, נע לאיטי בתוך המון צפוף של מקומיים בלבוש ססגוני. העין אינה שבעה מלהביט על שלל צבעי האריגים, הנראים מכל עבר; צירופי הצבעים והסגנונות מותירים אותי פעור פה, ומבלי משים אני “נתקע” ליד דוכני הבגדים והאריגים, ממשש ונוגע, משתוקק לקנות את הכל.

לכל ישוב וכפר באזור זה של גואטמלה יש סגנון לבוש אופייני, עם צבעוניות הייחודית רק לו. מקורה של תופעה זו במאה ה-16, עם תחילת העידן הקולוניאליסטי של המדינה. באותם ימים, הורו השליטים הספרדיים לתושבי כל כפר להתלבש בסגנון ובצבעים שונים, על מנת שיוכלו להבדיל ביניהם ולזהות בקלות את מקורו של כל אזרח. הדוגמאות המאפיינות את האריגים, על הצורות והדמויות המשולבות בהם, לקוחות מתרבותם וממסורות העבר של בני המאיה ומעולמם הפולחני-דתי.

כיום, זמן רב לאחר שהקולוניאליזם נעלם, ממשיכים תושבי הכפרים להתהדר במלבושיהם הצבעוניים המסורתיים. אלו בולטים בייחודיותם בעיקר בימי השוק ובימי מועד וחג, אז מגיעים לשוק תושבי כפרים שונים, על מלבושיהם האופייניים. שיטוט בין ההמון הדחוק ברחובות, מגלה שהלבוש המסורתי הססגוני נפוץ יותר בקרב הנשים. זאת מאחר ולגברים האינדיאנים, היוצאים לחפש את פרנסתם בערים הגדולות, קל יותר למצוא פרנסה כשהם לבושים בבגדים מערביים.

ביקור עם מטרה

בשוק הגואטמלי מוכרים וקונים כמעט הכל – מזון, ביגוד, כלי עבודה, חומרי בניין ובעלי חיים. כל מה שמהווה חלק משגרת החיים היומיומית, נקנה או נמכר כאן. כך, לצד פעילות סיטונאית נרחבת וסואנת, ניתן להבחין גם באדם בודד המציע יבול צנוע של מעט ירקות או מספר עופות.

הגעתי לשוק של סן פרנסיסקו אל אלטו עם משימה ברורה – לרכוש שני חזירונים. זאת, כחלק מ”עסקה סיבובית” שביצעתי – בכוונתי להביא אותם למסעדה של ידידים בעיירה פנחצ’ל (Panajachel), שם יכינו מהם ארוחה עבורי ועבור חבריי. כך, שמתי פעמיי הישר אל שוק בעלי החיים, השוכן בראש הגבעה, שעל מורדותיה פרושים בתי העיירה. כאן מצוי מגרש כדורגל גדול, שבשאר ימות השבוע משתעשעים בו ילדי המקום בכדורי הסמרטוטים שלהם. ביום שישי, הלוא הוא יום השוק, משנה המגרש את ייעודו והוא מתמלא בקולות געייה, פעייה, קרקור ויללות.

סמטאות השוק מובילות אותי אל “אגף” בעלי החיים ואני מוצא עצמי פוסע בין מראות, קולות וריחות, המזמנים את אחת החוויות החזקות במקום. מאות כפריים אינדיאניים, איש איש ובעל החיים שהביא עמו למכירה, ניצבים בשטח הפתוח – אחד אוחז בבן בקר רחב גרם, אחר מוקף בסלים מלאים בתרנגולי הודו אדומי כרבולת – כולם מבצעים עסקאות, בהן מחליפים ידיים חמורים, חזירים, כבשים, עיזים, ותרנגולות. מכל עבר אנשים ממששים, מתמקחים, בודקים שיניים ופרסות ובסוף היום מעמיסים את ה”סחורה” על כלי רכב, עד שכל ההמולה מתפוגגת.

אין ספק שהגעתי לשוק בזמן הנכון – הימים הם ימי סוף חודש אוקטובר והחזירונים הם ה”להיט” של שוק בעלי החיים. בחודשיים הקרובים, יגדלו ויעלו במשקל אותם חזירונים קטנים, כשעד סוף חודש דצמבר, יהפוך בשרם הרך למילוי של פשטידות חג המולד.

את העסקה החלטתי לעשות עם נערה אינדיאנית טובת מראה, שעמדה מוקפת בכעשרה חזירונים מצווחים. אני בוחר שניים מהם, לא טורח לבדוק להם את השיניים, מתוך ידיעה שתוחלת החיים שלהם עומדת להיות קצרה למדי. המראה של תייר מערבי הקונה שני חזירונים, בהחלט אינו שגרתי כאן ומסביבי מתחילה התקהלות של סקרנים. אני לא מתרגש מתשומת הלב המוגברת ומנהל משא ומתן קצר עם המוכרת. מחיר נקבע, הסכום משולם ושני הוורדרדים נעקדים ונלקחים כלאחר כבוד אל האוטובוס הממתין במורד הגבעה.

סחורה תחת סחורה

אני מחליט לחזור ולשוטט בסמטאות השוק ומבחין בשטח פתוח נוסף, עמוס בשורות של קונים ומוכרים, הכורעים ברך זה מול זה. כאן, מעל ערימות ססגוניות של סחורה מגוונות, מתבצעות עסקאות הברטר (סחר חליפין) המסורתיות. אופי מסחר זה מאפיין את המציאות בה העוני והחוסר בכסף מזומן (והיכולת להרוויחו), מאלצים את האנשים לחזור לשיטת המסחר המקורית והעתיקה – סחר החליפין.

בלב ההמון אני מבחין באשה מבוגרת, העומדת עם שק קטן ובו גרעיני תירס יבש. את חלקם היא מחליפה תמורת אפרוחים רכים, שמציעה לה כתמורה אישה אחרת, הכורעת מולה. למעשה, השימוש בכסף כחלק מכלכלת שוק, הופיע באזור רק במאה ה-16, עם בואם של הספרדים. יחד עם זאת, סוג מסוים של מטבע עובר לסוחר שימש את האנשים עוד קודם לבואם; היה זה הקקאו, שנחשב בימים עברו לגידול נדיר ויוקרתי, ששימש ככסף בשווקי מרכז אמריקה.

טעמים מקומיים

הרעב שהחל להציק לי, הוביל אותי בעקבות ריחות התבשילים, אל האזור בו סועדים את ליבם באי השוק. כאן אני מגלה מקבץ של “מטבחי שדה”, עם סירי ענק וקדרות חרס גדולות, בהם מתבשלים מיני נזידים ותבשילים על פחמים וגחלים. אני נעצר בסמוך לבשלנית מדושנת, העונה לשם פטריסיה, וטועם טאמאל (Tamal) – מאכל אופייני, עשוי ממחית תירס וירקות, העובר אידוי ומוגש כשהוא עטוף בעלים הירוקים של קלחי התירס.

פטריסיה מספרת לי שהיא מגיעה לכאן כל יום שישי ממרחק רב, על מנת לבשל ולמכור את מאכליה ולזכות בפרנסה מכובדת. אליה הצטרפו הפעם שתי נערות, המסייעות לה במלאכה, האחת מהן היא בתה. הנערה השנייה היא בת השכנים, שנשלחה במיוחד אל השוק, על מנת שבחורים צעירים “ישימו עליה עין”.

ואכן, השווקים מהווים מוקד למפגשים חברתיים – כאן מתכנסים כפריים ממקומות רבים וקושרים קשרים מסוגים שונים, לא רק למטרות מסחר. כך, יום השוק מהווה זמן מצוין לשידוכים או למפגשים שיכולים להוביל אל קשרי נישואין, והוא מאפשר להתעדכן בכל החדשות והרכילויות ה”חמות” של האזור.

חיים לגדת האגם

ברחבי גואטמלה פועלים מאות שווקים כפריים, בדומה לזה של סן פרנסיסקו, וכמעט לכל ישוב יש את יום השוק שלו. למרות הדמיון בין השווקים, יש בהם גם הרבה מן השונה; השוק של סן פרנסיסקו הוא שוק גדול מאוד ומלא באנרגיה, הוא מיועד למקומיים ונטול כל זיקה תיירותית (ובכך, כמובן, חלק ניכר מהקסם שלו). שווקים נוספים שמומלץ לפקוד, הם אלו של הכפרים זוניל (Zunil) ואלמולונגה (Almolonga). אלו הם שווקים קטנים ושקטים יותר, ששומרים גם הם על האופי המסורתי והצבעוניות העזה. כל אחד מן המקומות הללו, מהווה מקום מצוין לחוש את דופק החיים הגואטמלי במיטבו.

בדרכי אל העיירה פנחצ’ל (Panajachel), השוכנת לגדת אגם אטיטלן (Atitlan), אני לא מתאפק ונעצר בשוק יום שישי נוסף – השוק של העיירה סולולה (Solola). מיד עם הכניסה לעיירה, ניתן להבחין בלבושם הייחודי של אנשי המקום, המאופיין בגווני אדום ושחור, כש”מדי” הגברים כוללים גם חצאיות מסורתיות.

אני מחליט לבלות יום נינוח לצד אגם אטיטלן, שהוא ללא ספק המקום הפופולארי ביותר בהרי מערב גואטמלה. האגם, בגווני כחול וטורקיז, מוקף בשלושה הרי געש נישאים, כשלחופיו שוכנים מספר כפרים אינדיאניים, הממשיכים לשמר אורח חיים מסורתי.

לאורך כל ימות השונה, שורר אקלים אביבי סביב האגם, מה שהופך אותו למקום נפלא לנפוש, להירגע ולקחת את הזמן לאט. ואכן, רוב המבקרים שמגיעים לאזור, שוהים בעיירה פנחצ’ל, השוכנת על שפת האגם, ויוצאים ממנה לגיחות של טיולי יום בסביבה. האווירה במקום כמעט קוסמופוליטית ובשווקים שבמרכז העיירה מוכרים בעיקר אריגים, בגדים, וחפצי נוי המיועדים לתיירים.

מעניין לראות כיצד עוברת מסורת האריגה והתאמת הצבעים הוירטואוזית של הגואטמלים, הסבה מושלמת למוצרים תיירותיים, ביניהם מגוון פריטי לבוש, מפות שולחן, כיסויי מיטה, כריות, ערסלים ותכשיטים. לצדם, מוצע עוד מספר עצום של חפצים שימושיים יותר או פחות, שלתייר הממוצע קשה לעמוד בפניהם. בשנים האחרונות, עוסקות חנויות רבות בשוק של פנחצ’ל במסחר סיטונאי מול יבואנים מכל העולם, שמגיעים למקום בכדי לקנות כמויות גדולות של סחורה. כמובן שגם בשוק הגואטמלי עומדים על המקח, והמחיר ההתחלתי שמבקש המוכר יכול להתכווץ לאחר דין ודברים. יחד עם זאת, אין מדובר בטקס שלם, כמו בבזארים ים-תיכוניים – כאן מכתיב אופיים הצנוע והמופנם של אנשי המקום, משא ומתן ענייני ופשוט.

יום ראשון הגדול

יום ראשון בבוקר, הוא היום של השוק הגדול מכולם – השוק של העיירה צ’יצ’יקסטננגו (Chichicastenango), המכונה בקצרה – צ’יצ’י. צ’יצ’יקסטננגו נמצאת בטווח של כשעת נסיעה מאגם אטיטלן, כשהיא מהווה את לבו של אזור שבטי הקיצ’ה (Quiche) (שהיו תמיד מהבולטים והדומיננטיים בשבטי ההר של גואטמלה). גם כאן ניכרת תכונה רבה כבר בערב הקודם ליום השוק, עת קהל רב של סוחרים וקונים מגיע ממרחק רב ומתארגן לקראת היום העמוס. הכפריים, המגיעים מיישובים רבים, מייצגים בבגדיהם הצבעוניים להפליא את מסורתם, כשהם הופכים את חווית הביקור והקנייה לססגונית במיוחד.

השוק של צ’יצ’י גדול ומגוון וכדאי להקדיש לו יום שלם. לצד הסחורה המיועדת למקומיים, ישנם שפע של דוכנים הפונים לתיירים הרבים המגיעים לכאן. למעשה, היקף המסחר בצ’יצ’י כה גדול, עד שבשולי השוק התפתחו שירותים נוספים לרווחת המבקרים, כמו בנקים, מסעדות ובתי מלון. במרכז היישוב, בסמוך לשוק, שוכנת כנסיית סנטו תומס (Santo Tomas) המרשימה. לכנסייה זו חשיבות היסטורית רבת משמעות – כאן התגלו כתבי היד של ה’פופול וו’ (Popol Wuh) – אוסף של מיתוסים וסיפורים היסטוריים, המתארים את מקורותיהם של שבטי הקיצ’ה, מעידן תרבות המאיה. הספר נכתב במאה ה-17, על ידי כמרים ספרדיים, לאחר ששמעו את הדברים מפיהם של אינדיאניים, שהחזיקו בידע הזה מזה דורי דורות.

על מדרגות הכנסייה אני מבחין בקהל גדול של אינדיאנים, המדליקים נרות וקטורת ונושאים תפילה. אני נכנס פנימה ומבחין בחבורות של מקומיים, השקועים בתפילה ולחשים ומקיפים את עצמם בנרות דולקים. את הטקסים האישיים האלו לא מנהלים אנשי כמורה וכנסייה, אלא שאמאנים ומרפאים אלטרנטיביים. השאמאנים – אותם אנשי רוח, שהתברכו ביכולת לעזור, לרפא ולקיים טקסים, מהווים כאן חלופה לבעלי מקצוע קונבנציונאליים, כמו רופאים ופסיכולוגיים (שממילא כמעט ואינם בנמצא במקום). בין שלל בעלי המקצוע, המציעים את מומחיותם ביום השוק, שמור מקום של כבוד לאותם שאמאנים ומרפאים אלטרנטיביים, המוצאים במקום את פרנסתם. לשאמאן תמיד יהיו קליינטים בין באי השוק, שירצו לנצל את ההזדמנות בכדי לנסות ולפתור בעיות, לקבל ברכות וכו’. ככלל, למרות שהגואטמלים הם נוצרים קתולים, רובם מחזיקים בתפיסת עולם שהיא הרבה יותר פגאנית במהותה מאשר נוצרית.

טקס מעל השוק

אני פוסע ברגל אל מחוץ לצ’יצ’יקסטננגו, מעפיל על גבעה מיוערת, הנקראת פסקואל-אבאח (Pascual-Abaj). בראש הגבעה, הצופה אל מרחבים של שדות תירס, ניצב מזבח עתיק יומין, שהיה מוקד לטקסים דתיים, זמן רב לפני הגיעם של הספרדים לאזור. עד היום, נוהגים להגיע למקום השאמאנים ומטופליהם, במיוחד בימי השוק, כשיש פרנסה לכולם.

עם המולת השוק הנשמעת ברקע, אני זוכה לחזות באחד הטקסים הללו, מציץ ממרחק סביר, מוצא עצמי מרותק לכל קול ותנועה. על ה”מטופל” להביא לשאמאן את כל האביזרים הדרושים לטקס – נרות בצבעים שונים, קטורת, פרחים, סוכר, ביצים, משקאות אלכוהוליים ותרנגול לבן או שחור.

לטקס בו צפיתי, הגיעה אישה אינדיאנית קשת יום, שחיי הנישואין שלה נקלעו למשבר. שיאו של האירוע הגיע בשלב בו התרנגול הלבן נכנס לתמונה – השאמאן נפנף וטלטל אותו מעל ראשה של האישה הנרגשת ולבסוף שחט אותו על המזבח העתיק. את סיומו של הטקס ליוו קולות פיצוץ עזים, של חזיזים וקפצונים, שסימלו את גמר ה”טיפול”. למרות ששמם של ישו והקדושים אוזכר במהלך הטקס, והעובדה שהשאמאן הקפיד להצטלב מפעם לפעם, קשה להגיד שהיה לו צביון נוצרי שהוא.

סופו של יום

היום כבר כמעט ונגמר ואני יורד חזרה אל העיירה, מבחין שבאי השוק מתחילים להתפזר. כלי רכב עמוסים לעייפה החלו נעים לאיטם בדרכים, ביניהם מתבלטים האוטובוסים הצבועים בגוונים עזים (לא פחות מאלו של בגדי הנוסעים). על גגות האוטובוסים קשורות חבילות ענקיות, ובפנים מצטופפים בדוחק אנשים רבים, יחד עם עופות ושאר בעלי חיים.

אני מוצא את האוטובוס שייקח אותי חזרה אל אגם אטיטלן, מאתר לי מקום פנוי אחרון, לצדן של אם ובתה. הילדה מחבקת חזירון ורדרד ומפוחד ואני מציץ אליה, מבין שלמשפחה הזאת תהיה ארוחת חג מולד לתפארת, ואיתה – אולי גם ברכה לשנה החדשה.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here