הודו, תת היבשת המופלאה, ידעה במהלך ההיסטוריה הארוכה שלה מסכת של כיבושים ומאבקים, שהביאו למתחים בין דתות ואמונות. סבלם של ההינדים ושפיכות הדמים שידעו, הובילו להיווסדה של הדת הסיקית, שביקשה לגשר ולתווך בין הדתות ולהביא פיוס ושלווה. בעיר אמריצר, אשר במדינת פנג’ב, שוכן ‘מקדש הזהב’ – המרכז הרוחני הגדול והחשוב בעולם של הסיקים, שכולו קדושה בגווני זהב.

ההיסטוריה של הודו מתחילה אי שם בעבר, בשנת 2500 לפני הספירה, עת פלשו שבטים אריאנים (Aryan בסנקריסט, משמעו – ‘אציל’) לתת היבשת; הם כבשו את מרבית שטחה, כשהם מנחילים בה את אורחות חייהם, אמונותיהם, פולחניהם ואליליהם. ההיטמעות בתושבים המקומיים הולידה דת חדשה – ההינדו, שהתפשטה במהירה באזור כולו.

הממלכה ושיברה

קפיצה גדולה בזמן, תביא אותנו למאה ה-4 לפנה”ס, אז הגיעה לשיא כוחה האימפריה ההודית הראשונה, בהנהגתו של הקיסר אשוקה. אשוקה מבית מאוריה, היה בן למשפחה הינדית, אשר נשבה בתורתו ואמונתו של סידהרטה גואטמה שאקיאמוני, הרי הוא בודהה (483-563 לפנה”ס). לאחר מסעות כיבושים עקובים מדם, איחד אשוקה את הממלכות הפזורות בתת היבשת לכדי ממלכה גדולה וחזקה אחת, תחת הדת הבודהיסטית. עם זאת, לאחר מותו של המלך הגדול (232 לפנה”ס), החלו להתגלות סדקים באימפריה שביסס, עד להתפוררותה המוחלטת בשנת 184 לפנה”ס. במקביל, החלו אנשי בהראט (שמה של הודו בפי תושביה), לשוב לדת ההינדו, על שלל אליליה ופולחניה; בתקופה זו, החלו הבראהמינים (בני הקאסטה האמונים על הפעילות במקדשים) “לרענן” את הדת, בהוספת אלילים ואלילות, מנהגים ופולחנים, שהפכו במהירה לחלק בלתי נפרד ממנה.

הזמן חולף בעצלתיים, מאות חולפות, ובשנת 1,100 לספירה מגיע אל הארץ השופעת והבתולית כותוב אודין – נציג מוסלמי ראשון ממרכז אסיה. אודין ייזכר כראשון הורס המקדשים ההינדים בהיסטוריה; הוא מקים את המסגד הראשון בהודו – ‘כוואת אל אסלאם’ (כוחות האסלאם), אותו הוא בונה מחורבותיהם של 33 מקדשים הינדיים. המקדש העצום, המעוטר במינרט (צריח) עתיר ממדים ומרשים, הפך במהירה לאחד מסמליה הבולטים של דלהי המוסלמית. במעשה אלים זה, של כפיית דת האסלאם, מצויים שורשיו של הסכסוך ההינדי-מוסלמי, שרק הלכו והעמיקו עם הגעתו של באבור (Babur)- ראשון המוגהולים, כ-400 שנים מאוחר יותר.

היה זה אכבאר (1605-1556) – גדול השליטים המוגהולים, שהשכיל להבין שלא ניתן לכפות את האסלאם על ההינדים – לא בדרך השכנוע ולא בדרך הכוח, אותה ניסו קודמיו. לפיכך, הוא הגה את יצירתה של דת חדשה, שתנסה לפשר ולגשר בין הדתות היריבות. הוא הגדיל לעשות, ועל מנת להראות כי ההרמוניה אפשרית, התחתן עם שלוש נשים – הינדית, מוסלמית ונוצרייה…

ואכן, בתקופתו של אכבאר, ידעה תת היבשת שגשוג ופריחה בכל התחומים. עם מותו של השליט הנערץ, השתנה שוב המצב – יורשיו לא המשיכו בדרכו, ושבו לרדות בבני דת ההינדו; שיאו של הקרע בין הדתות חל בתקופתו של אוראנגזב (Aurangzeb) – אחרון המוגהולים (1707-1658) והרשע מכולם. על רקע מציאות קשה ומתוחה זו, צמחה הדת הסיקית.

הולדה של דת

איש אחד, עטור בזקן לבן, עיניו מושפלות בצניעות, חיוך נסוך על פניו וכולו אומר נועם הליכות, הבחין בקונפליקט המעמיק, ראה את הדם הניגר ואת סבלם הגדול של האנשים, והבין שיש לשים קץ לאיבה בין הדתות. הוא גייס את חבריו – הינדים ומוסלמים, יחד הם יזמו ערבי אחווה של שירה ופיוס בין הניצים. אותו איש טוב – נָאנֶק, שלימים נודע כגורו נאנק, הוא הוגה ומייסד הדת הסיקית, שמשמעות שמה – ‘מסדר האמת’.

נאנק ביקש למזג בין הדתות – ליטול מכל אחת מהן את המרכיבים החיוביים ולרקוח מהם דת חדשה, ובכך – להביא לסיומו את הסכסוך הקשה. אולם, עד מהירה טפחה המציאות על פניו ועל פניהם של חסידיו. מחד, נטרו לו ההינדים, באומרם – אתה הרי באת מתוכנו, והנה אתה משכנע את אחינו ההינדים להפוך לסיקים; הרי גם כך הלחץ קשה, ובנינו כבר מתאסלמים מרצונם. מן העבר השני, חשו כלפיו המוסלמים איבה רבה, על שהעז לעוות את דתם. כך, בלא שהושגה הסכמה משותפת וכוללת, נמשך הסבל, כשנראה היה שהרעיון הנשגב של דת מפשרת, הולך ונקבר תחת מעטה של שנאה.

אבל הרעיון לא נזנח כליל – 10 גורואים סיקים נוספים הופיעו והשמיעו את קולם; האחרון שבהם – הָאר גובינד סינג (Govind Singh), כבר לא נראה כחלק מן ה”תדמית” המוכרת של פנים חייכניות וזקן לבן, אלא עם זקן שחור, כשהוא רכוב על סוס ובידו חרב שלופה. הדת התפתחה לתוך המציאות, לפיה יש צורך בכוח וצבא של אריות, על מנת לשרוד; מכאן – שמו של כל סיקי בעולם הוא בעל הסיומת ‘סינג’, שמשמעה – אריה.

כל אחד מעשרת הגורואים תרם במשהו לעיצוב אופייה ודרכיה של הדת החדשה, כשיחד הם פיתחו דת מגובשת, המתמקדת במטרה אחת – הישרדות. ברוח רעיונותיו של האב המייסד, גובשו עקרונות הדת החדשה בהשראת שתי הדתות – כך למשל, הסיקים מאמינים באל אחד, בלתי נראה, כדרך האסלאם, ושורפים את גופות מתיהם, מתוך אמונה בגלגול נשמות, כדרך ההינדים.

עבור הסיקים, כולם שווי מעמד (ובתוך כך – גם הנשים), כשהם הוציאו מאמונתם את נושא המעמדות החברתיים (קאסטות); הם טובלים טבילות טהרה, כדרך ההינדים, ונמנעים מאכילת בשר פרה. הסיקים ה”דתיים” נושאים על גופם את חמשת סימני הדת – טורבן, המכסה את שיערם שלא נגזז לעולם (כסמל לצניעות), קירפאן – פגיון קטן (המסמל כוח), צמיד ברזל (כסמל לרצון ברזל), מסרק קטן הטחוב בטורבן (סמל לטוהר), ותחתונים, המאפשרים להם להיות מוכנים לקרב בכל עת.

רכבת החוויות

כיום, פזורים הסיקים באזורים שונים – חלקם חיים בניכר, חלקם ברחבי תת היבשת, וחלקם בארצם – פאנג’אב, אחת מ-28 המדינות המרכיבות את התצרף המורכב, המכונה – הודו. באמריצר, בירתה של פאנג’אב, שוכן ‘מקדש הזהב’ – המרכז הרוחני הגדול והחשוב בעולם של בני דת הסיקים.

אמריצר (שמשמעות שמה – ‘בריכת הנקטר’), מצויה במרחק של כ-500 ק”מ מדלהי; הדרך הפשוטה ביותר להגיע אליה, היא באמצעות רכבת ה’שטאבדי’. הנסיעה ברכבת ההודית, מזמנת חוויה בפני עצמה – הכרוז מודיע על כניסת ה’שטבאדי’ לתחנה, היא נכנסת לאיטה ונעצרת בקול חריקה צורם; על כל קרון מודבק דף, עליו מודפסת רשימת הנוסעים בקרון, עם מיקומו של כל נוסע – כמעט סדר שווייצרי, המנוגד להפליא להתרחשויות המתמידות בתחנת הרכבת הסואנת. אגב, רשת מסילות הברזל הפרושה ברחבי הודו, היא ירושה מימי הראג’ הבריטי; כיום, חברת הרכבות ההודית היא הגדולה בעולם, כשהיא מעסיקה למעלה ממיליון עובדים!

הרכבת יוצאת לדרך – למסע בן 6 שעות אל עבר פנג’ב. מהחלון נשקפים מראות נהדרים, של שדות מוריקים ומיני גידולים, המשתנים בהתאם לעונות השנה – אורז, חרדל או חיטה. בינתיים, יש מספיק זמן לקשור שיחה ידידותית עם השכנים לקרון, ליהנות מארוחה הודית מתובלת וחמה, המלווה ביוגורט עשיר מחלב ג’מוס, וכמעט בלי שמרגישים – מגיעים.

הקוּלים – סבלים הנושאים את המזוודות על ראשם, ממתינים מחוץ לתחנה, ומיד נישאות המזוודות אל עבר האוטובוס, נראות כמרחפות בשיירה ארוכה וססגונית, בדרך למקדש הזהב.

הנקטר המקודש

מקדש הזהב, החולש על חלקה העתיק של אמריצר, נבנה בפיקוחם של הגורואים הסיקים, סביב ‘בריכת הנקטר’ הקדושה (על שמה קרויה העיר). מגדת הבריכה מוביל שביל אל המקדש, המכונה – ‘גשר הגורואים’, כשהמתחם כולו מוקף במבנים לבנים, המתהדרים בארכיטקטורה מרשימה, עם צריחים ארמוניים מרהיבים. נגנים וזמרים משמיעים תפילות, הנשמעות בכל רחבי המתחם, כשהשומרים, הלבושים בלבוש מסורתי, הכולל גלימות ססגוניות, טורבנים ורומחים ארוכים, משווים למקום תחושה של ביקור באגדות.

במהלך היום, נוהרים למקום המוני סיקים, המגיעים לטבילת טהרה בבריכה. לאחר מכן, הם יפנו אל קודש הקודשים, המצוי במקדש אשר בלב הבריכה, שם יצפו מקרוב בנגנים ובזמרים, המשמיעים מזמורים מתוך ה’גראנת סאהיב’ (Granth Sahib)- ספר הקודש שלהם, בו מרוכזים דברי החוכמה של עשרת הגורואים. הגורו האחרון, שחשש ממלחמת ירושה לאחר מותו, הורה למאמינים – “הדת חדשה, שביעת מלחמות ומשופעת אויבים מבחוץ; אל לנו להיגרר למלחמת ירושה. לכן, ממנה אני את ספרנו הקדוש למלוך ולשלוט בחכמתו”.

אחרי שספגו מן הקדושה, פונים המאמינים למטבח הגדול, המספק ארוחת חינם לכל דורש. הסיקים נשבעו, שלא יהיה בעולם אף מאמין רעב או נטול קורת גג; כך – בכל גורודוארה (מקדש סיקי), ישנו מקום בו יכולים להתאכסן עולי הרגל, ומטבח הדואג לארוחות – הכל ללא תשלום.

טורים של מאמינים עומדים בתור לאוכל בשקט ובסבלנות, כשהם מפארים את המקום בשלל גווני הסארים והטורבנים. בסדר מופתי, נכנסים כולם לחדר האוכל – נשים, גברים וילדים, כשבידיהם ‘טאליס’ (מגש-צלחת); הם מתיישבים על שטיחים ארוכים וממתינים למחלקי האוכל, המגיעים עם דליים של עדשים ומגשי צ’פאטי (לחם הודי) ענקיים. כולם מתפללים, אוכלים בשקט, ואחרי שמסיימים – יורדים לעמדת שטיפת הכלים.

כל המבצע הזה, המכלכל כ-30,000 איש מדי יום, ממומן מתרומותיהם של עולי הרגל ומהרבה רצון טוב. צוות קבוע מנהל את המקום, כשכל עולה רגל תורם בדרכו למען הכלל – אחד מטאטא את המקום, אחר מקלף שום, בסמוך למי שעוזר באפיית הלחם, או בחלוקת המזון; איש איש לפי יכולתו, מתוך התפיסה של תרומת הפרט לכלל ולהיפך.

סוגרים את השערים

אחרי ביקור במקדש המרשים, אנחנו נוסעים לווגאה (Wagha) – נקודת הגבול בין הודו לפקיסטאן, המצויה במרחק של כ-30 ק”מ מאמריצר. מזה חמישים שנה, נערך במקום, מדי יום, טקס מוזר למדי של סגירת שערי שתי המדינות – מורידים את הדגלים משני צדי הגבול, טורקים את השערים והולכים לישון…

לכאורה, אירוע שיגרתי. אבל יחד עם זאת, צריך לזכור שזוהי הודו, מה שאומר שישנם דברים, שמכל העולם יכולים להתרחש רק כאן. כך, הופך הטקס המנהלתי הפשוט לכאורה, לחגיגה של צבעים, קולות ומראות, שכמעט ואינם ניתנים לתיאור. אלפים מגיעים משני צדי הגבול, בכל כלי רכב אפשרי, ומתרכזים בטריבונות הסמוכות לגבול, משני עבריו. מוזיקה רועמת נשמעת, וכולם רוקדים בהתלהבות, קוראים סיסמאות ומנופפים בדגלי מדינותיהם. מהעבר האחד, קורא מישהו – “תחי אמא הודו”, וכולם קוראים אחריו בהתלהבות – “תחי לנצח”, תוך שהם מנופפים בדגלי הודו. ומן העבר השני, בפקיסטן השכנה, מתגלים מראות דומים, אך הגברים והנשים יושבים בנפרד, הדגלים שונים וכולם קוראים בקול גדול – “אללה הוא אכבאר”.

האווירה מתחממת והופכת טעונה. חיילים משני עברי הגבול נדרכים ופונים להשליט סדר בקהל – מן הצד האחד, חיילי משמר הגבול ההודים, הלבושים במדי זית ולראשם מצנפות דמויות מניפות, המשוות להם מראה מאיים; מן הצד השני – חיילים לבושים בסינרים שחורים וארוכים, לרגליהם סנדלי קרב ועל ראשם מניפות שחורות.

בו זמנית, מתחיל הטקס בשני צדי הגבול, עם אותם מפגנים ואותן קריאות; החיילים צועדים ברשמיות אל הגבול, מורידים באיטיות את שני הדגלים, קצינים משני הצדדים מצדיעים זה לזה וסוגרים את הגבול. ברגע זה, מתחילה ההתרחשות האמיתית – הקהל ניצב משני עברי הגבול, כשכולם קוראים בקול סיסמאות פטריוטיות נלהבות. עוד קצת מוסיקה וריקודים, והאירוע מגיע לסיומו. בדרך חזרה לאמריצר, נותר רק לנסות ולעכל את המחזה, ולהבין אם לא היה זה משום חיזיון תעתועים.

חותמים את היום

עם רדת החשיכה, מואר המקדש במאות מנורות, היוצרות מראות מרהיבים, המשתקפים במי הבריכה הקדושים. התפילות, שהופכות חרישיות ורגועות, משרות אווירת שלווה, כשהן יוצרות תחושת התעלות אמיתית.

אנשי הדת והמאמינים נערכים לטקס ה’פאלקי’ (שמשמעות שמו – ‘אפיריון’), בו משכיבים את ה’גרנאת סאהיב’ הקדוש למנוחה, לאחר שקראו בו במשך כל היום. במהלך הטקס, מכינים את יצועו של הספר הקדוש, עם כיסוי בצבעי לבן, כחול וורוד; מכניסים את האפיריון, עליו נושאים את הספר מחוץ למקדש, לאורך גשר הגורואים, היישר אל הפאנצ’ (מושב בית המשפט העליון של הסיקים), שם מרעימים לכבודו בתוף עור ענקי. הכהן הגדול נושא את הספר על ראשו, מכניס אותו לחדר השינה ומניח אותו במיטה זוגית. בינתיים, כורעים המשתתפים ברך בפני הכהן, שעם צאתו מן הפאנצ’ מסתיים יום התפילה במקדש.

מועדים לשמחה

הודו היא ארץ של פסטיבלים ואירועים, הנחגגים ברוב שמחה והמולה. מלבד המועדים הנהוגים בכל רחבי המדינה, דוגמת ההולי (Holi) והדיוואלי (Diwali), ישנם מספר פסטיבלים ומועדים הייחודים לפנג’ב ולדת הסיקית.

  • לוהרי (Lohri) – פסטיבל ססגוני, הנערך בחודש ינואר, לציון סיומו של החורף. בערב הפסטיבל, מדליקים החוגגים מדורות ונאספים סביבן, על מנת לחגוג את ‘ניצוץ החיים’, המביא עימו פריחה ושגשוג. במקדשים נערכים טקסי פוג’ה (מנחה לאלים), וברחובות משליכים האנשים זה על זה פרחים וממתקים, ונושאים ברכות.
  • פסטיבל האביב (Basant Panchami) – בסוף ינואר, עת שדות החרדל פורחים במלוא תפארתם, כשהם צובעים את פנג’ב בצהוב, חוגגים בה את בוא האביב. כל האנשים יוצאים לרחובות כשהם לבושים בצהוב, והשמיים מתמלאים במאות עפיפונים צבעוניים, בהם נוהגים להשתעשע הילדים.
  • באיסאקי (Baisakhi) – ב-13 באפריל, מצוין ראש השנה הסיקי, המסמל את זמן הקציר (התאריך נקבע על פי הלוח הויקראמי (Vicrami), של בני הדת הסיקית). בפסטיבל עליז וססגוני במיוחד, חוגגים סיומה של תקופה ותחילה של חדשה; ירידים גדולים נערכים בכפרים ובערים, עם אוכל ושעשועים, ריקודים, שירה והרבה שמחה. ביום החג, נושאים גברים ונשים את קציר הביכורים, אותו הם מביאים למקדשים כמנחה.
  • פסטיבל המוזיקה של ג’אלאנדהר (Jalandhar) – פסטיבל לזכרו של סוואמי האריבאלאבה (Swami Hariballabh) – מגדולי היוצרים הפנג’בים במוזיקה הקלאסית, שהוציא תחת ידיו מספר יצירות מופת. בין ה-27-30 בדצמבר, נערך בעיר פסטיבל מוזיקה קלאסית, עם מיטב האומנים מן השורה הראשונה, מרחבי הודו ומחוצה לה.
  • גורופורב (Guru Purb) – מגוון פסטיבלים ומועדים, הקשורים לאירועים בחייהם של הגורואים הסיקים, מכונים בשם זה (כך למשל – ימי הולדתם, מותם וכו’). במשך שלושת ימי האירוע, קוראים את כל ה’גראנת סאהיב’ (Granth Sahib) – ספר הקודש הסיקי, מראשיתו ועד סופו – ללא הפסקה. עם סיום הקריאה, מגיע הפסטיבל לשיאו, בתהלוכה המונית, המלווה את הספר חזרה למשכנו.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here