אלפי שנות היסטוריה ותרבות הטביעו את חותמם ברחבי האי הקטן של קפריסין. במקום אליו עלתה אפרודיטה מקצף הגלים, ממשיכות רוחות העבר לנשב על הערים המתפתחות ועל כפרים ציוריים הנטועים בהרים.

בין אתרים ארכיאולוגיים מרשימים, כנסיות ומנזרים קדומים ונופים מוריקים, משמרת קפריסין קסם ים תיכוני ייחודי, עם תמהיל מרתק בין עבר להווה.

הניסיון להתחקות אחר סיפורה של קפריסין, דומה במידה רבה לניסיון לתאר את ההיסטוריה של התרבות האנושית כולה. אלפי שנות היסטוריה עיצבו את האי הקטן של קפריסין, הפכו אותו למה שהוא היום. בראשית הימים, כך מספרת המיתולוגיה היוונית, עלתה מקצף הגלים (“אפרוס”) אלת היופי והאהבה, היא אפרודיטה. תלאות רבות עברו מאז על האי והוא הספיק לדעת מאבקים, כיבושים, אלימות ושפיכות דמים. במהלך השנים ישבו בו עמים רבים, ביניהם המיקנים, הפיניקים, האשורים, המצרים, הפרסים, הרומאים, הביזנטים, הונציאנים, העות’ומנים והבריטים. כל אחד מהם – ובראשם הפיניקים, שנטעו באי את שורשי התרבות היוונית – הותיר את תרבותו ואת אותותיו, שהפכו ברבות השנים לפיסות זעירות בפסיפס מורכב של מורשת מפוארת במיוחד.

בפתחה של המאה ה-21, לאחר אלפי שנות תהפוכות, התפנתה קפריסין לגבש את זהותה. גם לאחר הצטרפותה לאיחוד האירופאי, היא מצליחה לשמר את קסמה הייחודי ולקיים מסורות עבר לצד חיי פיתוח וקידמה. כך, חושף הביקור בה תמהיל מרתק של עבר והווה, המתקיים בין עדויות פרהיסטוריות, מקדשים יווניים, תיאטראות רומיים, כנסיות ומנזרים ביזנטיים, מבצרים ונציאניים ושפע של נופים עוצרי נשימה.

החיים בכפר

עדויות להתיישבויות קבע ראשונות בקפריסין, מובילות אל התקופה הניאוליטית (החל מן האלף השישית לפנה”ס). באמצע הדרך בין לרנקה (Larnaka) ולמסוס (Lemesos) – ערי הנמל המתפתחות של האי – נתגלו בכירוקיטיה (Choirokoitia), על אחד מעיקוליו של נהר המרוני (Maroni), שרידים מרשימים של התיישבות מפותחת מאותם ימים. שרידי בתי אבן עגולים, שנשתמרו בצורה יוצאת דופן, מזמנים הצצה נדירה לאורחות החיים של עידנים רחוקים, ויחד עם ממצאים שנתגלו במקום (ביניהם כדים, ראשי חץ וגרזנים מאבן), הם מספקים מידע רב ערך על ההיסטוריה של האי. כחלק מעבודות החפירה והשימור שנעשו באתר (שהוכרז על ידי אונסק”ו כאתר מורשת עולמית לשימור), שוחזרו חמש בקתות באבן ובוץ – החומרים ששמשו את אנשי אותה תקופה – הממחישות את מראה הכפר הגדול, שאנשיו עסקו בעיקר בחקלאות מקומית.

אלפי שנים לאחר מכן, ממשיכות מסורות העבר להכתיב את קצב החיים של תושבי המרחבים המוריקים שמסביב. במרחק קילומטרים ספורים מהכביש המהיר, המוביל אל עריה הגדולות של קפריסין, טובלים החיים בשלווה ים תיכונית ובהרבה יופי ייחודי. כאלו למשל, הם החיים בטוכני (Tochni) ובקלוואסוס (Lalavassos), שני כפרים ציוריים, שביקור בהם הוא כמעט מסע בזמן – מסע אל מחוזות וזמנים, שהאי כולו מלהטט ביניהם בכישרון רב ומעודן.

על שיפולי הגבעות הציוריות, שוכנים בסמיכות שני הכפרים הקטנים, על סמטאותיהם הצרות ובתי האבן שלהם, שאת חזיתותיהם מעטרים פרחים וגפנים. כפרים אלו מהווים דוגמא נפלאה לפרויקט האגרו-טוריזם (Agro Tourism), שצובר בשנים האחרונות תאוצה ברחבי האי. במסגרת היוזמה, שופצו רבים מהבתים המקומיים, תוך שמירה על אופיים הייחודי, והם הפכו לבתי נופש כפריים ומפנקים, המזמנים למתארחים בהם אווירה כפרית אמיתית וקרבה לטבע ולאדמה.

הכפר הקטן לפקרה (Lefkara), המצוי במרחק קילומטרים ספורים מצפון, מזמן אף הוא היכרות עם אורחות החיים המקומיים. כאן ניתן להתוודע למלאכות היד המסורתיות, המאפיינות את האזור מזה שנים ארוכות, בראשן רקמות התחרה העדינות וריקועי הכסף והזהב המרשימים. הדרך המובילה אל הכפר טובלת בנופים פסטורליים ובאווירה ציורית להפליא – מעלות עליהן עמדו כבר העשירים הונציאנים, שנהגו לבלות באזור זה בימי הקיץ המהבילים.

כפי הנראה, היו אלו האשורים שהביאו למקום את רקמות התחרה (הנקראות Lefkaritika), בהן ממשיכות לעסוק נשות הכפר בסבלנות אין קץ. מאוחר יותר, שוכללה מלאכה זו על ידי הביזנטים, ובימי הביניים היא התפרסמה ברחבי אירופה כולה. המסורת המקומית מספרת, כי בעת ביקורו של ליאונרדו דה וינצ’י בקפריסין (בשנת 1481), הוא קנה בלפקרה עבודות תחרה עבור הקתדרלה במילאנו, מעשה שתרם להפצתה ושגשוגה של מלאכת היד הייחודית.

כיום הפך הכפר לתיירותי וממוסחר למדי, אך הוא מצליח לשמר במשהו את אווירת הקסם של ימים עברו. בין טברנות משפחתיות וחנויות מזכרות, ממשיכים חיי היומיום להתנהל ללא הפרעה, עם הנשים היושבות בפתחי הבתים ועוסקות במלאכת הרקמה העדינה והגברים המאכלסים את בתי הקפה הקטנים ואת המדרכות שלפניהם, לוגמים כוס קפה יווני ומשוחחים על עניינים ברומו של עולם.

עדויות להתיישבויות קבע ראשונות בקפריסין, מובילות אל התקופה הניאוליטית (החל מן האלף השישית לפנה”ס). בכירוקיטיה (Choirokoitia) נתגלו שרידי יישוב מאותה תקופה, המאפשרים הצצה נדירה לאורחות החיים של עידנים רחוקים ומספקים מידע רב ערך על ההיסטוריה של האי. כחלק מעבודות השימור שנעשו במקום, שוחזרו חמש בקתות באבן ובוץ – החומרים ששימשו את אנשי אותה תקופה – הממחישות את מראה הכפר הגדול, שאנשיו עסקו בעיקר בחקלאות מקומית (בתמונה מימין); במרכז: הכנת סג’וקו בכפר לניה – ממתקים מזינים, בריאים וטעימים במיוחד, העשויים מאגוזים או שקדים, המצופים במיץ ענבים קרוש; משמאל: מיון זיתים באחד מכפרי הטרודוס, על פי מיטב המסורת החקלאית של האי.

מסורות ההרים

עטופים בכסות אורנים וארזים, מתנשאים במרכז האי הרי הטרודוס (Troodos) המרשימים, פסגתו של הגבוה בהם, האולימפוס, מצויה בגובה של 1,952 מ’. בחורף הם מתכסים בשלג כבד (המזמן אפשרויות סקי על האולימפוס) ועננים כבדים ממלאים את העמקים, מעניקים לאזור כולו מראה מסתורי. בימי הקיץ, מספקות הרוחות הקרירות, הנושבות בין הפסגות הגבוהות, מפלט מן החום הכבד השורר בשאר חלקי האי. מאז ומתמיד, ידעו תושבי האי להעריך יתרון זה של האזור והם נהגו להפוך אותו למשכנם בימי הקיץ החמים, עת מזג האוויר במישורים הופך כמעט בלתי אפשרי.

בין הדרכים ההרריות והמפותלות של הטרודוס, ממשיכים להתנהל על מי מנוחות החיים הכפריים של קפריסין. תושבי הכפרים הקטנים, הפזורים בשיפולי ההרים, חיים בשלווה שמכתיב האזור – הם מגדלים תפוחים, אפרסקים, שקדים ודובדבנים, מטפחים כרמים ומייצרים יינות ביקבים קטנים ומשפחתיים, במסורות שממשיכות להתקיים מדורי דורות.

ברחובות הצרים והשלווים, מציעות הנשים ממיטב התנובה המקומית – פירות טריים, מיובשים או מסוכרים (בהתאם לעונה), מגוון מרקחות מתוקות ואגוזים ושקדים מצופים בסוכר או בשומשום. על מרפסות הבתים ובחצרות המטופחות, ניתן לראות מעין “נקניקים” חומים וארוכים, המשתלבים אף הם בנוף החיים והסביבה. אלו הם הסג’וקו (souzoukko), המאפיינים חבל ארץ זה של קפריסין – ממתקים העשויים מאגוזים או שקדים הגדלים באזור, המצופים במיץ ענבים קרוש. על חוט דק, משחילות הנשים בצפיפות ממגוון אגוזי העונה, אותם הן טובלות בתירוש שבושל לאיטו והפך סמיך (גם הוא מתוצרת מקומית), עד שנוצרת שכבה עבה וצמיגית. את ה”שרשרת” הכמעט מוכנה תולים לייבוש במקום מוצל ומאוורר, ובסופו של תהליך מתקבל מעדן בריא, מזין וטעים.

בדרך העולה מלמסוס להרי הטרודוס, שוכן הכפר לניה (Laneia) הציורי. הנופים מעוררי ההשראה הנשקפים ממנו, משכו אליו במהלך השנים אמנים וציירים (רבים מהם זרים), שבחרו לחיות וליצור בשלווה הנדירה שהוא מציע. שפע של גלריות קטנות מקשטות את הרחובות, חלקן מסתתרות בין החצרות המטופחות, מציגות את יופיו של האזור במשיחות מכחול עדינות. במרכז הכפר מתנשאת כנסייה מרשימה מן המאה ה-16, הבנויה מאבן לבנה הייחודית לאזור. מאחורי דלת העץ הכבדה שלה מתגלה יופי מהודר, עם פיתוחי עץ, נברשות מפוארות וציורי קודש מלאי אווירה המעטרים את קירותיה. כמה מאות מטרים משם, באחד הרחובות מרוצפי האבן, נחבא בתוך בניין אפלולי מרכז פולחני מסוג שונה, המלווה את החיים באי מזה אלפי שנים – יקב שנבנה בשנת 1822, בו ניתן להתרשם מאופן ייצור היין המסורתי של אותם ימים.

כרמים, יקבים ואמונה

על מורדותיו הדרומיים של רכס הטרודוס, משתרע הכפר קראסוכוריה (Krasochoria). בהתאם למשמעות שמו – “כפר היין”, מרבית תושביו הם כורמים, המטפחים שטחים נרחבים של כרמים באזור. ככלל, תנאי הסביבה באזורים אלו של האי (גובה, סוג קרקע, טמפרטורה וכו’), נודעו מאז ומתמיד כמצוינים לגידול ענבי יין. כיום, נטועים בהם אלפי דונמים של ענבי יין ועשרות יקבים קטנים פועלים בהם (חלקם בלתי מורשים), מייצרים את יינותיה האיכותיים של קפריסין.

כפר יין מעניין נוסף הוא אומודוס (Omodos), שהאדמות שסביבו היו בעבר רכושו של סר ג’ון דה בריה (John De Brie), נסיך הגליל הצלבני. בהדר מפואר של ימים עברו, מתנשא במרכז הכפר מנזר סטאברוס (Stavros) – “הצלב הקדוש”, עם ציורי קיר נפלאים ואיקונים עתיקים. לא רחוק משם מצוי הכפר קוילאני (Koilani), שגם תושביו עוסקים בגידול ענבים ובייצור יין, ובסמוך אליו ניצבת כנסייה נהדרת מן המאה ה-12 (Agia Mavri), עם ציורי קיר מרשימים מן המאה ה-15.

מעט צפונה משם משתרע עמק סולאה (Solea Valley), המשופע אף הוא בכפרים קטנים וציוריים ובכנסיות ביזנטיות מרשימות ושמורות היטב. אחד הכפרים היפים באזור הוא קקופטריה (Kakopetria), שערוץ הררי חוצה אותו בזרימתו. הרובע העתיק של הכפר מלא אווירה, על בתי האבן שלו, רחובותיו המרוצפים ובתי הקפה הקטנים והטברנות המציעות ממיטב הטעמים המקומיים. בחלקו המזרחי של הכפר שוכנת כנסייה ביזנטית קטנה ויפה (Agios Georgios Perachoritis), עם ציורי קיר נהדרים מן המאה ה-16. מספר קילומטרים מחוץ לכפר ניצבת כנסיית “ניקולאס הקדוש על הגג” (Agios Nikolaos tis stegis), הנחשבת לאחת המעניינות באי כולו. בכנסייה, שהיתה שייכת בעבר למנזר, ציורי קיר מרהיבים מן המאות ה-17-11 והיא מהווה דוגמא נפלאה לארכיטקטורה הדתית של התקופה הביזנטית. הכפר גלטה (Galata) הסמוך, אף הוא אינו חף מקדושה, והוא מאכלס לא פחות מארבע כנסיות יפהפיות, המעוטרות בציורי קיר, מרביתם מתוארכים למאה ה-16.

קדושה מימים עברו

כנסיות ומנזרים ביזנטיים רבים פזורים בין הרי הטרודוס הנישאים – תשע מבין הכנסיות הוכרזו על ידי אונסק”ו כאתרי מורשת לשימור – המפורסם והעשיר מבין המנזרים הוא זה של קיקוס (Kykkos). מפדולוס (Pedoulas), כפר הררי קטן, המפורסם בתוצרת הדובדבנים שלו ובכנסיית המלאך מיכאל (Archangel Michael) המפארת אותו, מובילה דרך הררית לאורך כ-20 ק”מ, עד להר קיקוס.

משקיף בגאון על כל סביבותיו, ניצב המנזר הגדול והמרשים על פסגת הר בגובה של כ-1,200 מ’. הוא נבנה בשנת 1100, על ידי הקיסר הביזנטי אלקסיוס קומננוס (Alexios Komnenos), והוקדש למריה הקדושה (אימו של ישו), שהאיקון שלה הובא במיוחד מהארמון המלכותי בקונסטנטינופול, בירת הממלכה הביזנטית. על פי המסורת, צויר האיקון הייחודי על ידי לוקאס הקדוש, ואגדות רבות שנטוו סביבו במהלך השנים מייחסות לו סגולות פלאיות. במאה ה-16, כוסה האיקון בציפוי מרוקע של כסף וזהב (שהוחלף בתקופה מאוחרת יותר) ועד היום הוא נותר תחתיו למשמר, מכוסה ומוגן.

מאז נבנה המנזר, לפני למעלה מ-900 שנה, הוא נשרף ארבע פעמים, אך למרות שנגרם לו נזק רב, האיקון הקדוש שלו לא נפגע מעולם. הוא שוקם בכל פעם מחדש, מה שמסביר את סגנונות הבנייה השונים המאפיינים אותו ואת המבנים שסביבו. יתר על כן, הוא הורחב מספר פעמים במהלך השנים, בהתאם לצרכי השעה והאמצעים שעמדו לרשות פרנסיו.

ציורי קיר ופסיפסים ססגוניים מעטרים את קירות המנזר, על מסדרונותיו האפלוליים, מתארים בצבעים עזים סיפורים מהברית הישנה והחדשה. במבנה המרכזי שוכן מוזיאון מעוצב ומלא אווירה, עם מוצגים מרשימים מהתקופה הביזנטית (ביניהם – צלבים ואיקונים, כתבי קודש, חפצי פולחן ופריטי לבוש מתקופות שונות), וכן – מוצגים ארכיאולוגיים מההיסטוריה של קפריסין, שנתגלו בחפירות שנערכו ברחבי האי (חלקם הוצלו מהרס וכיליון, לאחר כיבוש החלק הצפוני של האי בשנת 1974).

בתרוני (Throni), כשלושה ק”מ מערבית לכנסייה, מצוי קברו של הארכיבישוף מקריוס השלישי (Makarios III), נשיאה הראשון של קפריסין העצמאית. מקריוס, שכיהן כארכיבישוף של קפריסין החל משנת 1950, היה פעיל בתנועה שקראה באותם ימים לאנוסיס (Enosis) – איחוד עם יוון. הוא נכלא על ידי הבריטים בשנת 1956, בתואנה שהסית לטרור ואלימות, אך שוחרר כשנה לאחר מכן. בשנת 1958, היה ממנהיגי המאבק למען עצמאות קפריסין, וכשזו הושגה (בשנת 1960) נבחר ברוב עם לעמוד בראש המדינה. מקריוס, שהיה בעברו פרח כמורה במנזר קיקוס, ביקש להיקבר בסמוך אליו ולא בכפר הולדתו – פאנו פאנגיה (Pano Panagia), הנמצא במרחק קצר מהמקום. עד היום, מסמלת דמותו של אותו מנהיג את עצמאותה של המדינה ואת מאבקה העיקש בכובשים מבית ומחוץ. כמעט שלושים שנה לאחר מותו (בשנת 1977), ממשיכים אלפים לפקוד את קברו ודמותו מפארת את רחובות הערים הגדולות, משמרת את הקשר העדין אך ההדוק בין עצמאות לתבונה, בין סובלנות ורוחניות לשלוות חיי היומיום.

פסל של מקריוס בלפקוסיה (צילום: ליאוניד קויפמן) נזירים במנזר קיקוס, אשר בהרי הטרודוס (צילום: ליאוניד קויפמן) פסיפס בבית דיוניסוס, אשר בעיר העתיקה של פאפוס (הצילום באדיבות לשכת התיירות של קפריסין)

דת, אמונה ופולחן בקפריסין – מימין לשמאל: דמותו של הארכיבישוף מקריוס השלישי, נשיאה הראשון של קפריסין העצמית, המתנשא מול בית הארכיבישוף בבירה לפקוסיה; נזירים במנזר קיקוס – המפורסם והעשיר מבין המנזרים הרבים הפזורים בין הרי הטרודוס. בין נופים מוריקים ושלוות ההרים, מתנשא בגאון המנזר המהודר מזה 900 שנה, מושך אליו מאמינים מכל רחבי האי ומחוצה לו. קילומטרים ספורים ממנו, מצוי קברו של מקריוס, שגם התחנך ולמד במנזר; פסיפס בבית דיוניסוס, אשר בעיר העתיקה של פאפוס, המתאר את הפעם הראשונה בה גילה דיוניסוס לבני האדם את סוד הכנת היין.

אלים ופולחנים

דיוניסוס היה בנם של זאוס, אבי האלים, וסמלה (Semela) – בת אנוש מתביי (Thebes). המיתולוגיה היוונית מרבה לספר על מסעותיו ונדודיו ועל הפולחן שהתפתח סביבו. אחד הסיפורים המעניינים העוסקים בו, מספר על הפעם הראשונה בה גילה דיוניסוס לבני האדם את סוד הכנת היין, כשהוא עומד על מורכבותו של המשקה המשכר. כשהגיע דיוניסוס לאטיקה, הוא פגש את המלך איקריוס, העניק לו במתנה שתיל רך של גפן ולימד אותו לייצר מפירותיה יין. שמח וטוב לבב ממשקה האלים שנתגלה בפניו, יצא איקריוס להפיץ את הבשורה בקרב בני עמו. בדרך פגש בשני רועים והציע להם לטעום מ”נקטר האלים” המשובח, שאף בן אנוש עוד לא זכה לטעום ממנו. השניים, שלא ידעו כי עליהם למהול תחילה את המשקה (שהיה סמיך ועשיר להפליא באותם ימים), השתכרו במהירה, ומאחר שהיתה זו הפעם הראשונה שחוו תחושה מעין זו, חשבו כי איקריוס ניסה להרעילם, התנפלו עליו והרגו אותו.

פולחן דיוניסוס היה נפוץ ביותר אצל היוונים הקדמונים ועדויות לכך ניתן למצוא ברחבי קפריסין. את אחת הדוגמאות הנפלאות לכך, ניתן למצוא בפסיפסים המרהיבים שנשתמרו בפאפוס (Pafos), עיר הנמל השוכנת במערב האי ומשמרת מורשת תרבותית מרתקת במיוחד. בתקופה ההלניסטית והרומית (בין המאה ה-4 לפנה”ס למאה ה-4 לספירה), שימשה העיר העתיקה של פאפוס כבירת האי ושיכנה את האצילים ואנשי הרוח של אותם ימים. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בסמוך לנמל של העיר, נתגלו בתי אצילים מן המאות ה-5-3 לספירה, ביניהם בית דיוניסוס (Dionysos), בית תזיאוס (Theseus) ובית איון (Aion). החפירות חשפו ממצאים מרהיבים, בהם פסיפסים עשירים העשויים במלאכת מחשבת, המרבים לעסוק בפולחני היין הקדומים, בתוך כך מתואר גם המפגש הראשון בין דיוניסוס למלך איקריוס.

אבירי מסדר היין

עם מסורת בת למעלה מ-5,000 שנה, שמור מקום מרכזי בחיי האי לגידול הכרמים ולמלאכת ייצור היין. יחד עם זאת, תעשיית היין המודרנית של קפריסין החלה לצבור תאוצה רק בעשורים האחרונים, עת יובאו ופותחו זנים חדשים, ציוד חדש הוכנס לשימוש וידע מתקדם נוסף על זה המסורתי. כיום, משגשגת תעשיית היין המקומית, עם אלפי דונמים של כרמים, מרביתם גדלים על השיפולים הדרומיים של הרי הטרודוס, ועשרות יקבים קטנים כגדולים, המייצרים יינות מובחרים, הזוכים להערכה רבה ברחבי העולם.

אחד היינות שנותרו מזוהים ביותר עם קפריסין (ועד לפני שנים ספורות, נתפס כיין היחידי המיוצר בה) הוא הקומנדריה (Commanderia) – יין אדום, מתוק ועתיר אלכוהול, המיוצר מזה מאות שנים, במסורת אבות קדומה. סיפורו של היין הייחודי הזה כרוך אף הוא בחבלי ההיסטוריה של קפריסין, המשתרגים במורשתה ללא הרף. בשנת 1191, מכר ריצ’רד לב הארי את האי קפריסין לאבירי המסדר של סנט ג’ון (St. John) מירושלים (ההוספיטלרים). הם חילקו אותו ביניהם לאזורי שליטה פיאודלים, שכונו “קומנדריה” (Comnnaderies), והתיישבו בדרום האי, בסמוך ללימסול (כיום – למסוס), שם הקימו את המפקדה הראשית שלהם (Grande Commanderia) במבצר קולוסי (Kolossi) המרשים.

הקרקעות באזור זה של האי עשירות במיוחד והן היו משופעות בענבי יין ובמטעים של קנה סוכר. האבירים הממולחים הבינו כי הנכס שעומד לרשותם גדול מששיערו, התאגדו והחלו לייצא לאירופה סוכר ויין מקומי, מה שהקנה להם עושר רב (אך פחות מכך לתושבים-הצמיתים שעבדו עבורם). באותם ימים, היה אותו יין מתוק אהוב במיוחד בחצרות המלוכה של אירופה, שם נחשב לנקטר האלים הקפריסאי ונודע בשם המקום ממנו הגיע – ‘קומנדריה’ (Vin de la Commanderia).

אך כמובן שאת היין הקפריסאי המפורסם הזה לא המציאו אבירי ימי הביניים. למעלה מ-2,000 שנה קודם לכן יוצר אותו יין (גם אם טרם זכה לשמו המוכר) באותן דרכים מסורתיות המשמשות את אופן יצורו עד היום – את הענבים בוצרים בסוף העונה, כשהם מתוקים במיוחד, ומניחים אותם להתייבש בשמש, על מנת שהנוזלים יתאדו וריכוז הסוכר שלהם יעלה (מה שמגדיל את אחוז האלכוהול המתקבל). תהליך התסיסה מתבצע בכלים פתוחים, עד שמתקבל יין מתוק, אלכוהולי ועשיר, אותו מעבירים ליישון ממושך בחביות עץ (או בימים עברו – בכלי חרס).

בימי קדם, קראו המקומיים ליין שיצרו בשיטה זו ‘מאנה’ (Mana), שמשמעותו ביוונית – ‘אם’. מקור השם מעניין במיוחד – כשהסתיימו שלבי התסיסה והסינון, הניחו את היין ליישון בכלי חרס עצומים, וכאשר היו מעבירים אותו לכלים לצריכה ביתית, היו נוהגים להותיר בתחתית הכדים חלק מהיין הסמיך והעשיר. כאשר היה מוכן מחזור חדש של יין, היו ממלאים אותו באותם הכדים עם הנוזל המרוכז, שסייע בהתפתחות והתבגרות היין הצעיר, העניק לו טעמים וניחוחות, כאם המעניקה מתכונותיה לצאצאיה הרכים.

בכפר ארימי (Erimi), לא הרחק מהמבצר של קולוסי, הוקם לאחרונה מוזיאון יין קטן ומרתק. לא בכדי נבחר מיקומו של המוזיאון, הסוקר את תולדות היין הקפריסאי מימי קדם ועד ימינו – הוא שוכן בצומת דרכים מרכזי בין נתיבי היין הקדומים של קפריסין: במרחק קצר מסוטירה (Sotira), שם נמצאו חרצני הענבים הקדומים באי, בסמוך למעוז הקומנדריה המהולל ובין שטחי כרמים רחבי ידיים, מהם מפיקים את יינות האיכות של ימינו. במקום זה, ניתן לשוב ולפגוש בתמהיל המרתק שהאי מגלם ולחוש ברוחות התרבות וההיסטוריה, המנשבות על לבלובי הווייתו. וכמו בשאר מרחביו, משתרגים זה בזה נפתולי העבר וההווה, טווים את עתידו כבמלאכת מחשבת, אל מול קצף הגלים, הנשברים אל חופיו ללא הרף.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here