בין הדרקון הסיני הנושף במערב ועוצמת הסומו היפנית המתגלה ממזרח, נותרה קוריאה בגדר תעלומה. למרות הלחצים הכבדים משתי המעצמות השכנות, הצליחו הקוריאנים, לכל אורך ההיסטוריה שלהם, להוות גשר בין התרבויות וחיץ בולם ביניהן. הארץ הייחודית, שידעה מלחמות וסכסוכים, טומנת בחובה נופים מרהיבים, מקדשים צבעוניים וטעמים וריחות ייחודיים. קבלתם של המלכים את מרות הקיסרים הסיניים, העניקה לתושבים שקט יחסי ואפשרה להם להתרכז בפיתוח תרבות מקומית של קונפוציוניזם, בודהיזם, ואומנות.

למרות שנחשפה לציבור באולימפיאדת סיאול (1988), ושוב – לאחר גביע העולם בכדורגל (2002), נותרה קוריאה בגדר סוד תיירותי. עבור מרבית הציבור, היא עדיין מוכרת בהקשרים של ‘מלחמת קוריאה’ (1953-1950) והפיצול בין דרומה הדמוקרטי-קפיטליסטי וצפונה הקומוניסטי-דיקטטורי. אך המדינה, המכונה בפיה תושביה – “דה-האן-מין-גוק”, או בקיצור – “האן-גוק” (ארצם של ה’האן’), צופנת בחובה תרבות מפוארת ויופי נפלא, שהופכים את הביקור בה לחוויה מרתקת במיוחד.

עם נחיתות מספרית אדירה, שמרה קוריאה על זהותה וייחודיותה, לאורך השנים; היא עמדה בלחץ האימפריה הסינית ולא נטמעה בה, וחרף הכיבוש היפני, הצליחה לשמור על השפה והתרבות הייחודיים – מקור לביטחון ולגאווה לאומית. אולי בשל כך, היוותה מדינת ישראל (בימי ראשיתה), מודל חיקוי עבור הקוריאנים, שזכו אף הם להקים מחדש את מולדתם בשנת 1948.

טבע ונופים

רוב שטחה של קוריאה מכוסה הרים, כשנראה ואין בה נקודה שלא נשקפת ממנה פסגה כלשהי. כך, חיים תושבי המדינה בתוך או בקרבת ההרים מכוסי היערות, סלעים, נהרות, נחלים ואין ספור זרמי מים גדולים וקטנים. כמויות המים האדירות, הזורמות בשפע ברחבי הארץ, חיוניות להשקיית (הצפת) שדות האורז, המהווים את אחד הגידולים החקלאיים הנפוצים ביותר בה. כמובן שיחד עם היופי והאנרגיות שמביאים איתם המים, הם גורמים גם לאסונות, ביניהם – שיטפונות, סופות טייפון, מפולות בוץ והצפות בתים.

כיום, ננגס לאיטו הטבע המפואר, בו התהוותה האומה הקוריאנית במשך אלפי שנה, על ידי בטון וברזל; את מקומם של העצים, הסלעים והטיגריסים המיתולוגיים שהסתובבו ביניהם, תופסים מבנים עצומים, מפעלים, מסילות רכבת (עילית ותחתית), מנהרות, גשרים, עמודי מתח גבוה אדירים, ממסרי טלפונים סלולאריים ועוד, הנבנים בכל פינה, בכמויות בלתי נתפסות.

מעבר לפגיעה בטבע, הביא עימו הפיתוח המואץ נזקים קשים ומצטברים לאדם ולסביבה – זיהום האוויר הולך וגדל, הריסוס הרב בשדות הכפרים פוגע באיכות האוויר והמים והרצון לפרוץ ו”להצליח”, גורם לעזיבת הכפרים לטובת הערים הגדולות.

בסיאול הבירה (מבוטא – So-Wool), דחוסים כ-30% מתושבי המדינה (המונה כ-50 מיליון איש), המנהלים אורח חיים תזזיתי להפליא. הם קמים מוקדם לשגרת יומם (לימודים או עבודה) והולכים לישון מאוחר, אחרי בילוי, שתייה ואכילה, בסיומו של יום עבודה מלחיץ; הם נדחקים מדי בוקר וערב ברכבות התחתיות, רצים לאוטובוס ונאלצים לרדת ולעלות מאות מדרגות, על מנת לחצות את הכבישים העמוסים לעייפה; וכל ההתרחשויות הסואנות הללו, מתקיימות תחת אווירת ההיררכיה הקונפוציאנית, השולטת בסדר החברתי של המדינה.

ארבע העונות

קוריאה מתאפיינת בארבע עונות ברורות – אביב רווי פריחות צבעוניות, אז נצבעים היערות בירוק מתחדש; קיץ עם לחות גבוהה במיוחד, הגוררת עונת גשמים רטובה וחמה, בה יכולים לרדת ביום נתון כ-300 מילימטר גשם! (שהם כמחצית מכמות המשקעים השנתית הממוצעת בתל-אביב). הסתיו מהווה עונה מצוינת לטיולים בהרים, עת השמיים בהירים ושלל גידולים מתגלים במרחבים המוריקים (ביניהם – אורז, אגסים (מסוג “בה”) וערמונים). חודשי החורף קרים למדי – ברוב הלילות בין דצמבר לפברואר, יורדות הטמפרטורות מתחת לאפס, שלג רב נערם בהרים הגבוהים וטמפרטורות של c15- אינן נדירות בסיאול הבירה; יחד עם זאת, בעונה זאת השמיים בהירים בדרך כלל ואין רוחות.

לא בכדי, קרוי סרטו המצליח של הבמאי הקוריאני קים קי-דוק – “אביב, קיץ, סתיו, חורף ושוב אביב”. עבור הקוריאנים, מסמלות עונות השנה הרבה יותר מאשר שינויים במזג האוויר. לתפיסתם, חלוקת השנה לעונות מקבילה לתקופות החיים העוברות על גוף האדם – אביב מסמל לידה, קיץ – צמיחה והתפתחות, סתיו – בשלות וניסיון, וחורף – דעיכה, זקנה ומוות. אחד הדימויים המרכזיים בבודהיזם הקוריאני, של ניצנים הבוקעים מתוך גזע עץ רקוב, מהווה המשך ישיר לתפיסה זו, כשהוא מסמל את הלידה כהמשך ישיר של מוות קודם, ובהיותו של המוות בסיס הכרחי ללידה עתידית.

הרים ומקדשים

על רקע הפירוד המתסכל בין שני חלקי המדינה, מנהלים הקוריאנים את חייהם בתוך סדר חברתי מלחיץ, עם רצון מובהק להתחרות בכבוד מול מעצמת השיווק היפנית ולהצליח בזירה הבינלאומית. במקביל, מתחזק מעמדם של ההרים מלאי האנרגיה ומתחדד תפקידם של המקדשים משרי השלווה, כמפלט מחיי העיר הדחוסים והמעיקים.

בהרים באים לידי ביטוי, ולו לרגע, ההיגיון, הסדר הטבעי וההרמוניה בין האדם, האדמה והשמיים. ההרים המפורסמים בקוריאה זכו למעמד של פארקים לאומיים, אך לצידם נותרו עוד מאות הרים קטנים יותר – חלקם מאכלסים בסיסים צבאיים, חלקם בבעלות פרטית וחלקם נגישים רק למטפסי הרים מקצועיים.

הפארקים הלאומיים מסודרים ומאורגנים, עם שילוט נוח, שירותים, מעקי בטיחות, סולמות וגשרים. בכניסה אליהם נגבה תשלום צנוע (הנע בין 2,500-1,200 וון, שהם כ-10-5 ₪ בערך), שחלקו משמש כהכנסה למקדשים הפזורים בין המרחבים המוריקים.

לאורך הדרך הראשית, המובילה לכניסה, שפע של מלונות קטנים ומסעדות ועשרות רוכלים, היושבים על הקרקע ומנסים למכור את מרכולתם. כאן ניתן למצוא מגוון פירות ושורשים מהסביבה, יינות אורז למיניהם, חפצי אומנות של נזירים ואומנים מקומיים (עשויים מעץ, במבוק או סיבי אורז), ציורים וקליגרפיות קוריאנים או סיניים, שיקויים מסורתיים, אבקות וצמחים למרפא, כלי מקדש ופולחן ועוד. בין שלל ההיצע למכירה, ניתן למצוא צעיף צבעוני, עליו מודפס מתאר האזור – הוא מהווה מזכרת חביבה, משמש כמפה להתמצאות בשטח ואף כמגבת לזיעה הניגרת במהלך הטיפוס.

גשר “יהלום העננים”, בין הרי הדה-קון

כשיוצאים לטיול בנופיה של קוריאה, אין צורך מיוחד לסחוב מימיות עם מים – לאורך רוב הדרך, ניתן למצוא נביעות של ‘מים-רפואיים’ (Yak-Su) – מים זורמים ונקיים לשתייה. בסמוך למקורות אלו, מונחים מיכלי פלסטיק קטנים, המשמשים למילוי ומזיגה; אמנם כל אחד מן הכלים הספיק להרוות את גרונם הצמא של מיליוני אנשים, אך רמת הניקיון האישית והציבורית במדינה נחשבת לאחת הגבוהות בעולם, כך שאין כל סיכון לזיהום או מחלות.

אנרגיות ההרים

אל ההרים המסולעים והמיוערים, מגיעים הקוריאנים על מנת להותיר את האנרגיות השליליות ולהיטען ב’קי’ (Ki). ה’קי’, או בתרגום חופשי ­- ‘אנרגיית החיות’, מהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות והשפה השגורים בפי כל, והוא אינו נחלתם הבלעדית של אומני הלחימה או העוסקים ברפואה קוריאנית/סינית. כך למשל, מזג האוויר מכונה – Ki-Hu, הרגשה ואווירה – Ki-Bun, צינון ושפעת Kam-Ki וריכוז הנפש וכוח רצון הם – Ki-Hap.

ה- Ki’נאגר’ על ידי הליכה בין עצים ומים זורמים, האזנה לקולות הציפורים וצפייה בנוף הקסום הנשקף מן הפסגות. מאחר וגובהם של ההרים המפורסמים בקוריאה נע בין 1,950-1,300 מ’ ומסלול מכובד הוא בן כ-15 קילומטר, מדובר על טיול “טעינה” של יום שלם (בהנחה שמתחילים בצעידה כבר בשש בבוקר).

כשמגיעים עייפים לפסגה, מתיישבים על אחד מסלעי הגרניט הגדולים ומוציאים את ה’קים-פאפ’ (הגרסא הקוריאנית לסושי) ואת ה’גימצ’י’ – המאכל הלאומי (העשוי כרוב כבוש וחריף) ואוכלים לשובע. את האוכל מלווים בלגימת ‘דונג-דונג-ג’ו’ – משקה משכר בצבע קרם צהבהב, העשוי מאורז, או ב’דו-דוק-ג’ו’ – שיכר העשוי משורשי קודונופסיס, המשמשים ברפואה לחיזוק ואיזון ה- Kiבגוף.

לפני שיורדים מפסגת ההר ועל מנת לאזן את עודפי ה-Ki, צועקים בכל הכוח, לעבר הגאיות המתפתלים ממורד ההר אל מרחבי הכפרים הסמוכים; אז חוזרים במסע כלפי מטה, או ממשיכים קדימה במסלול אחר.

שערים לנפש

בכל פארק לאומי, שוכנים בדרך כלל מספר מקדשים בודהיסטים פעילים. כל המבנים, השערים, הגשרים והכניסות, המובילים אל מתחם המקדש (ומצויים בתוכו), מכוונים להכניס את הבא בשעריהם; כניסות אלו מסמלות את פתחי הנפש השונים, את השער למודעות והכניסה לרבדים הפנימיים שבכל אחד – אל ההתחלה, השקט הבסיסי, הניקיון והזרימה הטבעיים Buddha Nature)).

בכניסה למקדשים הראשיים, “נאלץ” המבקר לחצות נחל; המים הזורמים מסמלים את המשכיות מחזור החיים – המים שירדו במורד לא ישובו אליו עוד, אך זרם המים אינו פוסק; הם נעים במהירות לנקודה נמוכה ואינם עוצרים לרגע, כשם שהאדם מתקרב למותו בכל רגע נתון. להתבוננות בזרם המים משמעויות מדיטטיביות – תנועתם מחלחלת לתת המודע של המתבונן, ההופך לשליו ורגוע יותר, יחד עם הזרימה הטבעית; כך, בהשראת המים הזכים והטהורים, משיל מעליו המבקר את אבק המציאות היומיומית וזוכה לצלילות מחשבתית.

בכניסה למקדש, עוברים דרך שער עצום וגבוה להפליא, הגורם לנכנס בו להביט מעלה ולהתפעל מעוצמת ההר הנשקף מעליו, מהשמיים ומעצי היער שמסביב. שער זה מסמל כניסה למתחם בודהיסטי, המאפשר לכל אדם למצוא את ההארה שלו בכוחות עצמו, בזכות מאמציו האישיים. על השער מצוין, בדרך כלל, שם ההר והמקדש שנמצא בתחומו, הוא מחוסר דלתות ופתוח תמיד לכל. תפקידו של שער זה, להעביר את הנכנס בו מחיי היומיום העירוניים, על הרעש והאפרוריות שלהם, לעולם הטבע הצבעוני, חסר הדעות הקדומות וההפליה. כך, מחדד השער את הרצון לחיות חיים פשוטים ומוצלחים, על פי דרך האמת הפנימית.

בשלב השני, עוברים דרך שער הבנוי בתוך מבנה עץ עם גג רעפים מסורתי, בתוכו שוכנים ‘מלכי ארבעת רקיעי השמיים’ – דמויות עץ גדולות, האוחזות בחרב או בחנית ודורכות על שדונים ומפלצות, המאיימים לחדור למקדש. שער זה מסמל את המאמץ להגן על הנפש מפני פחדים, תשוקות ומיני ‘שדים’, המצויים בתוכנו פנימה.

במקדשים מסוימים, עוברים דרך שער נוסף, המכיל בתוכו את לוחמי הקם-קאנג (Keum-Kang-Yok-Sa), המסמלים את הלחימה העצמית באגו ובקשיי החיים.

השער האחרון (והראשון בו מוצאים דלתות נסגרות), בנוי על הגדר המקיפה את מתחם המקדש עצמו. שער זה קרוי – “No Two Gates” (“אין שני שערים”), כשהוא מרמז על היותה של האמת אחת בלבד. לתפיסה זו, החיים והמוות אינם שתי הוויות נפרדות, האדם והטבע אינם נפרדים זה מזה, העשיר והעני אינם סוגים שונים של בני אדם; כך, האדם והבודהא אינם שניים, אלא אחד – המציאות היא אחת ונפש אחת משותפת לכל ריבוא הדברים.

על פי תפיסות פילוסופיות אלו, באמצעות העמקה בדבר אחד בלבד ניתן להבין אלפי תופעות. למעשה, זוהי מטרתו של הנזיר, המקדיש את עצמו ואת חייו להבנת הנפש האחת המחברת את הכל; בדומה, זוהי גם מטרתם של אומני הלחימה ונזירי ה’סון’ (Seon).

שער הכניסה למתחם מקדש הרוסטר דרגון

רוב המקדשים השוכנים בלב הפארקים הלאומיים, נמצאים בטווח הליכה קצר, כך שביקור בהם מתאפשר לכל אחד. יחד עם זאת, הליכה במסלולים המובילים לפסגות, דורשת רגליים חזקות וכושר ראוי (כלומר – תרגול קבוע של הליכה מאומצת).

כושר טוב נדרש במיוחד אם מגיעים לזמן קצר בלבד ואין זמן רב להתאושש בין טיול אחד למשנהו. בנוסף, יש לקחת בחשבון כי כל נקיעת קרסול או כיפוף לא טוב של הברך, משמעותם הפסקת הטיול בטבע וחזרה לקניות בשווקי סיאול האינסופיים.

חיי הנזירים

חייהם של הנזירים בקוריאה אינם קלים. עם הצטרפותם למקדש, הם עוברים שלבי אימון וחניכה קשים ביותר; אלו באים לידי ביטוי הן במישור הפיזי (ישיבות ממושכות במדיטציה, אלפי קידות עמוקות והליכה מרובה בהרים), הן במישור האישי (ויתור על חיי משפחה, רכוש, נוחות ופרטיות) והן במישור הרוחני והמאבק באגו (השכמה בשעה מוקדמת, עבודות ניקיון, שירות נזירים ותיקים, קיבוץ נדבות בעיר, הסתפקות במזון בסיסי ועוד).

ניתן להבחין בחלוקה מסוימת בין הנזירים, אם כי היא מטושטשת למדי – נזירי הדהארמה (Dharma), המקדישים את מרבית זמנם ללימוד סוטרות ופילוסופיה בודהיסטית; נזירי ה’סון’ (Seon) (‘צ’אן’ בסינית, או ‘זן’ ביפנית), המקדישים עצמם להארה עצמית, באמצעות סוגים שונים של מדיטציה. מבין נזירי ה’סון’, ישנו קומץ בודד המשלב את אומנות הלחימה הבודהיסטית – ה’סון-קואן-מו’, כשלב בדרך להארה.

על פי אחד ממנהגי הקדושה, נוהגים המאמינים לאסוף את שאריות גופם של נזירי ה’סון’ המוארים (בצורת אבנים קשיחות, בשלל צבעי הקשת) ולקוברם תחת פגודות קטנות בכניסה למקדשים. הידיעה שגדולי נזירי קוריאה מכל התקופות שהו וחיו במקדש אותו ניתן לבקר, הגו ולמדו בכתבים, עבדו ותרגלו מדיטציה באותם ההרים, מכניסה את המבקר בהם לאווירה רצינית וטעונה במסורת והיסטוריה.

אחד הסיפורים המרתקים בהקשר זה, הוא סיפור מותו של סונג צ’ול – אחד מנזירי ה’סון’ המוארים והמפורסמים של קוריאה בעידן הנוכחי. בלילה גשום בנובמבר 1993, על מזבח ענק, עם עצים שנאספו בסתר על סונג צ’ול עצמו, בוצע טקס שריפת גופתו (טקס המכונה – Cremation Dabishik). הטקס, בו ניתן היה לצפות בשידור ישיר בטלוויזיה, בוצע לאחר שליבו של הנזיר הפסיק לפעום (בגיל 83), תוך ‘כניסה’ לנירוואנה, במהלך מדיטציה מתוכננת מראש. תוך כדי תפילה, השגיחו תלמידיו של הנזיר הנערץ על האש, ולאחר שזו כבתה, החלה מלאכת חיפוש אבני ה’סארי’Sarira)). בשרידי גופו של סונג-צ’ול, נמצאו למעלה מ-100 אבני ‘סארי’ (Sarira) צבעוניות – יותר מכל נזיר אחר בהיסטוריה, והן אף הוצגו לראווה במוזיאון.

גן-עדן לאומניות לחימה

רוב התיירים המזדמנים לאזור זה של אסיה, פונים לסין האדירה והזולה, או ליפן המפותחת והיקרה. יחד עם זאת, תיירות אומניות הלחימה, המופנית אל אלפי מועדונים מתמחים, הפזורים ברחבי קוריאה, חיה ובועטת. רוב התלמידים מגיעים מארה”ב, קנדה ואירופה, בכדי ללמוד ולהתאמן בטה-קוון-דו; יחד עם הג’ודו, אלו הן שתי אומנויות הלחימה המסורתיות היחידות שחדרו למפעל האולימפי.

החלתה של אומנות הלחימה האהובה והפופולארית כספורט תחרותי, פגמה משהו מקסמה, מאחר וסטתה בכך מרוח ועקרונות המייסדים – שאיפה לשלמות גופנית ורוחנית. בשל כך, פיתחו הקוריאנים מספר לא מבוטל של אומנויות לחימה, המבקשות להיצמד לשורשים הבודהיסטים של אומני ונזירי ה’סון’. מטרת האימונים בשיטות הבודהיסטיות, בניגוד לשיטות ‘לחימה’ או הגנה עצמית (הנפוצות בארץ ובעולם), היא התבוננות פנימית, תוך לחימה מתמדת נגד עצלות, תשוקות ורדיפה אחרי ריגושים והשפעות חיצוניות.

יחד עם זאת, מעניין למצוא כי רוב התלמידים הנמשכים לשיטות הבודהיסטיות הבולטות – ה’סון-קואן-מו’ או ה’סון-מו-דו’ Zen Martial Way)), הם תלמידים בכירים של ה’האפ-קי-דו’, ‘קוק-סול’, ‘טאנג-סו-דו’ ו’טה-קוון-דו’. אבי השיטה בעצמו, הנזיר וון אוק (Won Uk), התפרסם כאחד מגדול אומני הלחימה בקוריאה, עוד בטרם החליט להפוך לנזיר זן ולהקדיש את חייו לדרך ההארה.

אומנויות הלחימה המסורתיות, דורשות מהמתאמן בהן התמסרות והתמדה לאורך שנים. כך למשל, על המתאמן הרציני ב’סון-קואן-מו’, להקדיש מדי יום מספר שעות לאימוני גמישות, שיווי משקל ועוצמה ברגליים; בנוסף, עליו לתרגל מדי יום מדיטציה, על מנת שיוכל לשלוט בנשימה, כך שיוכל לבצע את ה’סנג-היונג’ (Super Kata) הארוכים והמתישים. רק אחרי מסכת של אימונים ארוכים ומתישים, ניתן להיפגש עם הנזיר החביב על כוס תה ירוק בחדרו הצנוע ולהתייעץ בדרכים לשיפור החיטוב הנפשי.

תה ירוק מהווה חלק בלתי נפרד מאימוני הסון-קואן-מו, וחשיבותו אינה פחותה מאלו של הטיולים בטבע. פרט לערכו התזונתי (מאט תהליכי חמצון תאים והזדקנותם, נוגד בקטריה, מעורר ומקרר חום גוף ודם אחרי אימון ומדיטציה), מהווה התה נדבך חשוב בקשר שבין מורה ותלמיד. כך, בפשטותו הוא מסמל את טוהר הלב המקורי, בטרם נעכר על ידי תוספות וכיסויים.

בוחרים במועד

בכדי ליהנות מקסמה ויופייה של קוריאה, יש לתכנן היטב את מועד הטיול, בהתאם למקומות בהם רוצים לבקר ולאופי הביקור. התקופה המומלצת היא בין סוף אפריל למאי, אז מזג האוויר נוח, כמות הגשמים סבירה וליליות הבר ועצי השיזף המרהיבים מצויים בשיא פריחתם. בחודש אוקטובר, מזג האוויר מושלם לטיולי הרים והמדינה כולה נצבעת בשלל גווני שלכת של אדום וכתום, המכסים כאש את מדרונות ההרים. הבעיה היחידה בביקור בתקופה זו, היא שקשה מאוד להיפרד מהמקום לאחר מכן…

בחודשי החורף, חלק מהנהרות והמפלים קופאים וטיול איכותי מומלץ רק למטפסי הרים מקצועיים (הזוכים לחוויה נפלאה). בכל מקרה, לא כדאי לערוך ביקור ראשון בקוריאה בקיץ הלוהט והגשום.

ככלל, יש לקחת בחשבון שגשמים הם בגדר אפשרות תמידית בזמן ביקור במדינה, אך הם לא פוגמים בהנאה מטיול בהרים. בכל מקרה, כדאי להיות מוכנים אליהם נפשית ופיזית, לא לחסוך בציוד מקצועי ולהצטייד בלבוש ונעליים מתאימים (אטומים למים).

גורם חשוב ביותר בתכנון הטיול בקוריאה, הוא התחשבות בימי השבוע (בעיקר – חגים וסופי שבוע). הקוריאנים מטיילים הרבה, אך רובם עושים זאת בזמנים קבועים, כך שלא מומלץ לטייל בימי ראשון ובחגים, בייחוד בחג האסיף הקוריאני (צ’ו-סוק), הנמשך כ-4-3 ימים (בין ספטמבר לאוקטובר, על פי לוח הירח המקומי). בכל מקרה, את הטיולים כדאי להתחיל השכם בבוקר, כדי לא להיקלע לתורים ארוכים ולפקקים.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here