התרבות והפולקלור מהווים חלק בלתי נפרד מן המאבק על הזהות הלאומית בברזיל. בעיר סלבדור, שזכתה לכינויים הספרותיים – “אפריקה בגלות” ו”רומא של השחורים”, ניכר המאבק באופן מובהק – דרך המוסיקה הנשמעת מכל עבר, הריקודים המסורתיים, הסינקרטיזם הדתי ואפילו המאכלים הייצוגיים. מלבד היותם של אלו פניני תרבות מרתקים, הם מגלמים משמעות עמוקה עבור האוכלוסייה המקומית ונושאים אמירות חברתיות נוקבות.

המבקר בסלבדור, בירת מדינת באהייה, אשר בצפון-מזרח ברזיל, זוכה להתוודע לשפע של מראות וצבעים שכה מזוהים עמה – הנשים הבאהיינות בשמלותיהן הלבנות ומחרוזותיהן הצבעוניות, רקדני הקפוארה ונגני הבירימבאו, פסלי האלילים האפרו-ברזילאים, מתחם פלוריניו הצבעוני, המעלית לסרדה והמגדלור של בארה. ומעל לכל אלו, מלווים את חייה של העיר הנפלאה הזאת צלילי מוזיקה קצבית, שמגלמים חלק מהותי מהווייתה.

עיר של סמלים

סלבדור דה באהייה דה טודוס אוס סנטוס – זהו שמה המלא של העיר המרתקת והמורכבת, שכולה סמלים ססגוניים. השם, שמשמעותו – ‘המושיע של מפרץ כל הקדושים’, הוענק לה על שם המפרץ שלגדתו נבנתה, לאחר שנתגלתה לעיניים אירופיות בשנת 1501, על ידי אמריגו וספוצ’י (Amerigo Vespucci).

סמליה של העיר מתגלים בכל רבדיה – בספריו של ז’ורז’ אמאדו, העוסקים בחייהם של אנשי סלבדור, במקצבי מוסיקת ה’אשה’ (axe), בטעמי ה’אקרז’ה’ וה’ואטאפה’ ובנופים העירוניים והאנושיים. אבל גם מי שפגש בהם, לא תמיד מודע למאבקים החברתיים הסמויים והגלויים, הנחבאים מאחוריהם.

החל משנות ה-70′ של המאה ה-20, מתחולל בעיר מאבק חברתי ותרבותי על הזהות הברזילאית הלאומית. מגוון סמליה הססגוניים מגלמים ומשקפים מאבק זה, כשהם הופכים אותה לאחת הערים המרתקות באיברו-אמריקה בכלל ובברזיל בפרט.

מסורת ועבדות

היבטים רבים ומגוונים בחיי היומיום של סלבדור, מגלמים את הזהות הברזילאית המסורתית. כך למשל, הפיז’ואדה (feijoada), הנחשבת למאכל הלאומי של ברזיל (ומוגשת במסעדות בימי רביעי ושבת כמסורת לאומית), מוצאה בבאהייה של תקופת העבדות.

כשהיתה ברזיל קולוניה פורטוגלית (החל ממחצית המאה ה-16), החלו לגדל קנה סוכר במטעי ענק באדמות הנורדסטי (nordeste) – החבל הצפון-מזרחי של המדינה, שבאהיה היא חלק חשוב מתשע מדינותיו. במהירה, הפך הסוכר שהופק ממטעים אלו, למוצר הייצוא המשמעותי הראשון של המדינה.

עם שגשוגו והתפתחותו של הענף, גילו המתיישבים הפורטוגלים שהילידים המקומיים, שכונו בטעות “אינדיאנים” (בשל טעותו של קולומבוס, שהיה משוכנע שהגיע לחופי הודו), אינם יעילים לעבודה הקשה במטעים. מאחר ולא העלו על דעתם את האפשרות שיעסקו בעצמם בעבודה ה”שחורה” (תרתי משמע), בארץ שהפכה לנחלתם, החליטו “לייבא” עבדים שחורים מאפריקה. אלו היו חסונים יותר מהילידים המקומיים, ולפיכך – “כשירים” יותר לעסוק בייצור הסוכר לשלביו. פתרונות מסוג זה לא היוו חידוש עבור הפורטוגלים, שכבר בשנת 1444 החלו בשביית אפריקאים והפיכתם לעבדים. כך, מיליוני עבדים שחורים נתפסו באפריקה ושונעו כסחורות לאמריקה – העולם החדש של אותם הימים.

על פי אומדנים שונים, כעשרים מיליון בני שבטים אפריקניים שונים, רובם צעירים וצעירות, אולצו לחצות את האוקיינוס האטלנטי, כבולים בשלשלאות ובתנאים איומים. כמחציתם לא שרדו את הדרך וגופותיהם הפכו מאכל לכרישים; אלו ששרדו, הפכו לכוח העבודה במטעים.

מזונם של אותם עבדים היה נזיד סמיך של שעועית שחורה ואורז – מצרכי המזון הזולים ביותר שנמצאו. לעתים הוסיפו לקערות העץ העמוקות גם מעט חתיכות שומן לא מוצלחות של בשר חזיר, שנותרו כשאריות בצלחות האדונים הלבנים. מאכל זה נודע בשם פיז’ואדה (feijao בפורטוגזית, משמעו – שעועית), שהפכה לסמל לאומי, כשהיא ממשיכה לשמר את מסורת ימי העבדות של אותם הימים. אבל אם תשאלו את תושבי באהייה (כך מכונה לעתים תכופות העיר, בעיקר על ידי המוני התיירים הפוקדים אותה), מהו המאכל הייצוגי שלהם, תשובתם לא תהיה פיז’ואדה, אלא אקרז’ה (acaraje).

אחרי שמטגנים את האקרז’ה, בוצעים אותו במרכזו ומוסיפים לתוכו את הואטאפה או הקארורו (או את שתיהן), על פי טעמו של הקונה. לצד אלו, מציעות הבאהיינות גם את ה’קוקאדאס’ – ממתקים מתוקים להפליא, על בסיס קוקוס וסוכר – מצרכים שאינם חסרים באזור. על מאכלים אלו גאוותם האמיתית של אנשי באהייה.

טעמים של גאווה

בכל רחבי העיר ניתן לפגוש בהן – נשים באהיינות שחורות עור, עבות בשר בדרך כלל, הלבושות בשמלות לבנות מסורתיות, חבושות בטורבנים בהירים ועוטות מחרוזות צבעוניות; בגאווה מרשימה, הן מציעות לעוברים ושבים ממרכולתן – אקרז’ה, ואטאפה (vatapa) וקארורו (caruru).

האקרז’ה הוא כדור שעועית מטוגן (המזכיר מעט פלאפל, אך גדול ממנו במידה ניכרת), המטוגן בשמן דנדה (dende) עמוק, הניכר בצבעו הצהוב. ואטאפה היא מחית העשויה מתערובת של לחם יבש, בוטנים, שרימפס, עגבניות ובצל, המטוגנים בחלב קוקוס ובשמן דנדה (המעניק למאכל את צבעו הצהוב האופייני). הקארורו הוא סוג של מחית (בצבע ירוק עמוק), המבוססת על ה-quiabo – ירק שדומה לבמיה, אותו טוחנים ומבשלים (ומוסיפים לו חלק ממרכיבי הואטאפה).

אחרי שמטגנים את האקרז’ה, בוצעים אותו במרכזו ומוסיפים לתוכו את הואטאפה או הקארורו (או את שניהם), על פי טעמו של הקונה. לצד אלו, מציעות הבאהיינות גם את ה’קוקאדאס’ – ממתקים מתוקים להפליא, על בסיס קוקוס וסוכר – מצרכים שאינם חסרים באזור. על מאכלים אלו גאוותם האמיתית של אנשי באהייה.

כשנסעתי לראשונה לסלבדור, הזהירו אותי מכריי מן הערים הגדולות והמרכזיות של ברזיל – סאו פאולו וריו דה-ז’נירו – לבל אטעם בבאהייה דבר מאכל שטוגן בשמן דנדה. תגובתם של אנשי באהייה לאזהרות אלו, היתה של חיוך מהול ברוגז. לדידם – הדנדה מהווה חלק בלתי נפרד מן המאכל שעבורם הוא סמל. כך, אפשר לראות בואטאפה הצהובה והקארורו הירוק (שהם גם הצבעים הלאומיים של ברזיל), מטאפורה מרתקת למאבק התרבותי-חברתי ובין-מעמדי, העומד מאחורי הזהות הברזילאית הלאומית.

שליטי ההרים

בשנה 1888, חתמה הנסיכה איזבל, בתו של הקיסר הברזילאי דום פדרו השני, על מסמך ביטול העבדות; בכך, היתה ברזיל למדינה האחרונה בעולם ששחררה את עבדיה באופן רשמי. שנה לאחר מכן, נסתיימה תקופתה של ברזיל ה’קיסרית’ ונולדה הרפובליקה. יחד עם זאת, כינונה של זו הולידה בעיות ומצוקות חברתיות וכלכליות חדשות, ללא כל גוף או נציגות שיוכלו להתמודד איתן ולטפל בהן. כך למשל, המוני אדם שהועסקו עד לאותם ימים בכפייה ולא השתכרו מאומה, היו זכאים כעת לשכר עבור עבודתם; מעסיקים רבים לא יכלו לעמוד בתשלומים אלו, מאחר וקיומם היה מושתת על כוח עבודה ללא שכר ומשקיהם קרסו.

כך, נותרו עבדים לשעבר ואדוניהם ללא מקור פרנסה ובצר להם פנו לערים הגדולות, ביניהן – סלבדור (עיר הבירה לשעבר) וריו דה-ז’נירו (עיר הבירה של אותם ימים), בחיפוש אחר מקורות פרנסה חלופיים. אולם, בערים הגדולות לא היה צורך בכוח עבודה כה גדול ולא היו בהן תשתיות מתאימות לשיכון רבבות התושבים החדשים. באופן זה החלו להיווצר ולהתרחב הפאבלות – אותן שכונות עוני מפורסמות, המצויות בשולי הערים.

תופעה זו בולטת בריו דה ז’נירו – העיר הססגונית שוכנת במקום מופלא, בו “דועך” לו רכס הרים אל מימי האוקיינוס האטלנטי, עד שנדמה שההרים “צומחים” מתוך העיר. על אותן פסגות התיישבו התושבים החדשים, המשקיפים בעוניים על נופיה הנהדרים של העיר, ללא תשתיות של חשמל, מים או ביוב. המבנים בפאבלות נבנו מחומרים זולים ופשוטים, על פי צורכי השעה וללא כל תכנון או מתווה עירוני. עד מהרה, התפתחו במקומות אלו מצוקה, רעב ואבטלה, שהיוו כר פורה לפשע ולהתפתחותו של ‘עולם-תחתון’. דוגמא מובהקת לכך הם אותם dono do morro – ‘שליטי ההרים’ (בפורטוגזית – ‘בעל הבית של ההר’) – סוחרי סמים המטילים חיתתם על תושבי הפאבלות בפרט ועל תושבי הערים בכלל.

מתוך אותה מצוקה, נולד במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-20 מפלט מהחיים הקשים, שבא לידי ביטוי במוזיקה קצבית לסוגיה. אותה מוזיקה, המוכרת בשם הכולל ‘סמבה’, היתה מבוססת על מקצבי כלי הקשה, שמאוחר יותר נוספו להם גם כלי מיתר ונשיפה.

“תרבות” – כתב סטוארט הול – “היא סוג של שדה קרב תמידי, שלא מושגים בו ניצחונות חד-צדדיים ותמיד נוצרות בו עמדות אסטרטגיות שינצחו או שיפסידו”

על אדונים ומשרתים

בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, חוללו האריסטוקרטים הברזילאים לצלילי מנגינות אירופאיות, דוגמת הואלס והפולקה. במקביל, פיתחו תושבי הפאבלות, בני המעמדות הנמוכים, סגנון מוזיקלי משלהם – רועש וקצבי יותר. סגנון זה נתפס באוזני האליטות ה”אנינות” כתרבות המונים זולה ונמוכה, שאין לה מקום בטרקליניהם המפוארים. יש לזכור, כי התפיסות החברתיות של אותה תקופה היו אירופאיות מובהקות, לפיהן בני גזעים לא אירופיים ובני תערובת, נחותים מבחינה ביולוגית מבני הגזע הלבן, ובהתאמה – נופלים מהם מבחינה אינטלקטואליות, מוסרית ותרבותית.

באירופה התפתחו תפיסות גזע אלו לאידיאולוגיות שהביאו לרציחתם של מיליונים. בברזיל, לעומת זאת, התעוררו בקרב חלק מהחוגים האינטלקטואלים ספקות בנושא. בסופו של דבר, הן הובילו למפגשים בין הוגי דעות לבין נציגים מובהקים של אותה “תרבות המונים נמוכה”. מפגש מפורסם מעין זה, התקיים בשנת 1926 בין ז’ילברטו פריירי (Freyre) – סופר והוגה דעות, לבין קבוצת נגני סמבה, בראשות פישינגיניה (Pixinguinha). מפגש זה פתח לפריירי ולדמויות נוספות מחוגי האינטלקטואלים, צוהר לעולם שלא הכירו.

בשנת 1933, פרסם פריירי את ספרו – “האדונים והמשרתים” (The Masters and the Slaves), בו קרא למהפכה תפיסתית; לדבריו, יש להעמיד במרכז את ה’מצטיסו’ (“בן התערובת”), כמי שמייצג את “הברזילאי האמיתי”. בנוסף, טען שחברה רב גזעית, המכירה ב”בן התערובת” כמייצגה האולטימטיבי, היא חברה מתקדמת יותר מבחינה רעיונית וערכית מחברות המדגישות את ההפרדה הגזעית.

נראה כי האינטלקטואלים הברזילאים של אותה תקופה חיכו לפריצת דרך מעין זו – להצהרה פומבית של מה שחשבו בעצמם; ואכן, התגובות היו מיידיות ואוהדות. השפעתם הישירה של חוגי האינטלקטואלים על האליטות, הביאה לכך שהסמבה – שיוצריה ונגניה נרדפו על ידי המשטרה עשור קודם לכן – הפכה באחת למוזיקה הברזילאית, במלוא מובן המילה.

עקבות המהפכה התפיסתית לא היו רק מוזיקליים – הפיז’ואדה, אותו תבשיל של פשוטי העם, צאצאי העבדים, הפך למאכל הלאומי; הכדורגל נהיה ספורט לאומי ושחקניו שחומי העור הפכו גיבורים. זאת ועוד – המיתוסים הקדומים של תושביה המקוריים של המדינה זכו למקום של כבוד והמיתולוגיה האפרו-ברזילאית, על פולחניה ומנהגיה (כפי שפיתחו העבדים), הפכו לנדבכים מרכזיים בתרבות ובחברה והם ממשיכים להתקיים במדינה עד היום.

תוך זמן קצר, אימצו האליטות סממנים רבים של תרבות ההמונים השחורה, שהפכו למייצגים כלליים ורשמיים של התרבות הברזילאית וזהותה.

הקפאורה היא אומנות לחימה ברזילאית, המשלבת ריקוד ותנועה.

היא התפתחה בקרב העבדים האפריקאים, שהובלו בהמוניהם ליבשת אמריקה, בכדי שיעבדו במטעי הקולוניאליסטים הפורטוגזים.

כיום, נותרה הקפוארה כסמל לגאווה לאומית ולמורשת האבות של התושבים והיא התפתחה לכדי אמנות לכשעצמה.

מתרבות ללאומנות

במהלך המאה ה-20, ידעה ברזיל תקופה של משטרי עריצות – תחילה בהנהגת הנשיא ז’טוליו וארגאס (1954-1930, עם הפסקה קצרה באמצע), שעלה לשלטון בתמיכת הצבא והתאבד בירייה כשהצבא עמד להדיחו, ובהמשך – דיקטטורה צבאית, שנמשכה בין השנים 1985-1964. משטרים אלו קידשו את ערכי הלאומנות וחיזקו את אותם סמלים עממיים, שהפכו לכלל-ברזילאיים.

לכאורה, היו אמורים תושביה השחורים של סלבדור (כמו גם אלו של ריו דה-ז’נירו ושל ערים אחרות) להיות מרוצים, בהיותם יצרני תרבות שאומצה על ידי הכל. אך מטבען של חברות רב-מעמדיות, רב-תרבותיות ורב-אתניות, המצב היה מורכב להפליא ומה שנראה לעין, לא שיקף תמיד את המציאות.

התגברותה של הלאומנות, שטיפחה והדגישה את סממני התרבות הברזילאים, הקשתה על התפתחותם של מוצרים תרבותיים אחרים. ברוח זו, השפעות חיצוניות לא התקבלו באהבה, גם אם היוצרים היו מעמודי התווך של התרבות המקומית. כך למשל, כשחזרה לברזיל כרמן מירנדה, בראשית שנות ה-40, לאחר שייצגה את מדינתה בהוליווד (בדמות באהיינה עם פירות טרופיים אקזוטיים על הטורבן), ספגה ביקורות קשות מצד לאומנים, שהאשימו אותה באמריקניזציה. גם על ה’בוסה-נובה’ – המוזיקה המעודנת והמתוחכמת, שנולדה בשלהי שנות ה-50, על ידי סמלי תרבות בני מעמד הביניים (ביניהם – ויניסיוס דה-מוראייס ואנטוניו קרלוס ז’ובים) – יצא קצפם של לא מעט “פטריוטים” ברזילאים, שתפסו באופן שלילי את השפעת הג’ז על המוזיקה הברזילאית וראו בה אמריקניזציה שאינה במקומה.

באותו אופן, המשיכו להיפגע מוזיקאים מסלבדור בשנות ה-60, עת החל להתפתח סגנון ה’טרופיקליזם’; זמרים ומלחינים ידועי שם, ביניהם ז’ילברטו ז’יל (כיום שר התרבות בממשל הברזילאי), קאייטנו ולוזו, מריה בטאניה וגל קוסטה, החלו להשתמש בכלי נגינה חדשים, כדוגמת גיטרות חשמליות, ויצרו בכך מוזיקה שכולה אנטיתזה להרמוניה של הבוסה-נובה. התפתחויות וחידושים אלו, גררו תגובות חריפות של המשטר הדיקטטורי, ונציגיו אסרו את ולוזו ואת ז’יל. אם לא די בכך, הרי שעם שחרורם מן הכלא, נכפתה עליהם גלות מחוץ לברזיל, עד ש”ייטיבו את דרכם” היצירתית. אותו ‘טרופיקליזם’ היווה את הבסיס לרוק’נרול המקומי, שהפציע בשנות ה-80, עם קצו של המשטר הדיקטטורי – סגנון שגם ממנו, כמובן, לא שבעו הלאומנים נחת.

מכל המסופר לעיל, ניתן לראות כי למוזיקה היה (ונותר) תפקיד חשוב ומרכזי בעיצוב התודעה הלאומית של הברזילאים. יתר על כן – להתרחשויות ולהתפתחויות בסלבדור, נודעו השפעות מרחיקות לכת על הנעשה בארץ כולה.

הולדתה של תודעה

רצף היסטורי של נסיבות ואירועים, שהתחוללו באמצע שנות ה-70, הביא לשינוי בתפיסה החברתית של האוכלוסייה השחורה בברזיל. בעקבות משבר הנפט העולמי, נחלש המשטר הצבאי הדיקטטורי במדינה (שהחל כעשור קודם לכן) והוא החל לאבד מהלגיטימציה שלו בקרב חוגים נרחבים באוכלוסייה; קולות שדוכאו עד לאותו זמן, החלו להישמע מחדש ברחבי המדינה. במקביל, החלו בוגרי אוניברסיטאות כהי עור לשים לב לעובדה, כי נמנעת מהם הגישה לתפקידים מרכזיים (ובהתאמה – להשפעה וניעות חברתית), לא בשל חוסר בכישורים, אלא בשל צבע עורם. הם שמו לב ששחורים יכולים להתקדם דרך הכדורגל (כך למשל, פלה האגדי שהגיע לתפקיד שר הספורט) או דרך המוזיקה (ז’יל, שהיה שר התרבות), אך לא לתפקידים מרכזיים וללא שוויון הזדמנויות אמיתי עם מתחרים לבנים. להבנות אלו חברו חדשות שהחלו להגיע מרחבי העולם, על פעילויות של תנועות לאומיות שחורות בקאריביים, באפריקה ובאמריקה הלטינית, ובמיוחד -מאורעות אלימים של התנועה השחורה המילטנטית נגד המשטר בארה”ב.

לתודעתם של האינטלקטואלים השחורים, בני הדור החדש, חלחלה ההכרה שגם אחרי כמעט חצי מאה בה “גישת המסטיצו” היתה במרכז והמוטיבים התרבותיים שלהם טופחו לכלל סמלים לאומיים, הם נותרו מאחור כבני אדם. יתר על כן, מי שלא פקד את ספסל הלימודים, נותר חסר סיכוי להתפתחות חברתית כלשהי, ב”דמוקרטיה” המטעה של ברזיל שנותרה גזענית.

התסכול הוליד תנועה שחורה חדשה והביא למצב בו השחורים ובני התערובת אינם מקבלים עוד בהשלמה ובשמחה את הפיכת נכסי התרבות שלהם למיצגיה של ברזיל הרשמית. עתה התהפכו היוצרות והיו הם אלו שלא מוכנים לקבל את האינטגרציה עם האוכלוסייה הלבנה והאליטות, שלכאורה מכבדים אותם ואת תרבותם, אך למעשה משמרים את ההגמוניה של הגזע הלבן.

לא עוד סמבה

התנועה השחורה החלה לפעול במספר מישורים, בהם גם הפוליטי, אך הצלחה ממשית התגלתה בעיקר בתחום התרבותי. צאצאי העבדים החלו לראות עצמם כחלק מגלות אפריקנית גלובלית, שדרך מקרה חיים בברזיל. הם החלו לאמץ השפעות חיצוניות, שמקורן בעיקר בתנועת ה’כוח השחור’ (Black Power) הצפון-אמריקנית. אלו באו לידי ביטוי במחוות גוף ובמראה חיצוני, כדוגמת תסרוקות בסגנון אפרו, כובעי מצחייה שנחבשו הפוכים, לחיצות ידיים מורכבות ומתוחכמות והחצנה של תנועות גוף מיליטנטיות. מיליטנטיות זו ניתן לחוש גם כיום, במעלה רחוב פלוריניו (Florinio), בעיר הקולוניאלית העתיקה של סלבדור, כשצופים באנשים כהי העור והשריריים, הרוקדים בתנועות קרב, לקצב התופים של להקת “אולודום” (בימי שלישי בערב).

בקרב השחורים הפכה רווחת ומקובלת העמדה הטוענת כי האליטות שיטו בהם כל השנים. לפיכך, הם החלו להתרחק מסמלים שחורים מובהקים, שאומצו ו’סואבו’ על ידי הלבנים. לכן, למשל – אקרז’ה ולא פיז’ואדה, ומעל לכל – לא עוד סמבה!

בסלבדור החלה להתפתח מוזיקת ה’אשה’ (axe) – מעין אלטרנטיבה לסמבה ש”ביזו” הלבנים, אליה החלו לחדור מקצבים קאריביים, עד שנוצרה ה”סמבה-רגאיי”. בהמשך, חלחלו פנימה גם השפעות מוזיקליות צפון-אמריקניות ואל המוזיקה של סלבדור הגיעו גם הראפ וההיפ-הופ. מובן שכל ההשפעות הללו הכעיסו מאוד את הלאומנים, שהאשימו את האוכלוסייה השחורה בבגידה ב’ברזילאיות’.

נראה כי את תושבי באהייה מעולם לא הטרידו ה”האשמות” כלפיהם – הקרנבל שנחוג שם כל שנה, ארבעים יום לפני חג הפסחא, היה שונה מאז ומתמיד מהקרנבל הססגוני המפורסם של ריו דה-ז’נירו, והחל משנות התשעים המוקדמות, הפך להיות יותר ויותר אפריקני בצביונו. כך למשל, את ה’סמבה אנרדו’ של הקרנבל של ריו, לא ניתן לשמוע בסלבדור – המוסיקה והריקודים אחרים והחוויה שונה במהותה. אין זאת רק השפעה מקומית, המאפיינת חבל ארץ כזה או אחר של המדינה, אלא יש בכך בעיקר אמירה – אמירה שהברזילאיות מהווה אלטרנטיבה של האוכלוסייה המקומית, שגאה להיות חלק מגוף שחור עצום. בהתאמה, היא אינה זקוקה ל”מתנות” מצד האליטות, כמו ניכוס מוטיבים תרבותיים והפצתם, שאינם תורמים דבר לשיפור חיי היומיום הקשים שלהם.

המאבק על התרבות

במהלך המאה ה-20, השתנו בתכלית היחסים בין ברזיל הרשמית, זו של האליטות הלבנות השליטות, לבין פשוטי העם – רובם כהי עור. המאבק על זהות ברזילאית לאומית מתוקנת ואמיתית ממשיך להתקיים מדי יום, בעיקר בתחום התרבותי, בין המצדדים במיתוס הדמוקרטיה הגזעית ובין אלו הטוענים שזוהי תרמית אחת גדולה, שנועדה לשימור ההגמוניה הלבנה.

לשאלה מדוע אין התושבים השחורים בברזיל קמים ונאבקים באופן אלים על זכויותיהם, כמו שקרה בארה”ב, ענה פעם מישהו בחיוך, כי הברזילאים קיבלו את העבדים ה”טובים” והצפון-אמריקנים את ה”רעים”. ז’ילברטו ז’יל אמר בראיון, שהשלטון בברזיל מאפשר לשחורים סוג של “מרחב תרבותי”, שבא לידי ביטוי בעיקר באמנויות כמו מוזיקה וכדורגל ובאירועי הקרנבל. לדבריו, “תרבות המונים” זו, מהווה שסתומי לחץ חברתיים יעילים למדי, המאפשרים לשלטון לשמור על ‘שקט תעשייתי’.

נראה כי משהו בתפיסה זו הולך ומשתנה, תוך הנעת תהליכים היסטוריים-חברתיים מהותיים, העוברים על המדינה; כיום, נאבקים השחורים במדינה על הכרה תרבותית מסוג אחר, שתשנה את תפיסתה של ברזיל הרשמית את עצמה.

בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, חוללו האריסטוקרטים הברזילאים לצלילי מנגינות אירופאיות, דוגמת הואלס והפולקה. במקביל, פיתחו תושבי הפאבלות, בני המעמדות הנמוכים, סגנון מוזיקלי משלהם – רועש וקצבי יותר. סגנון זה נתפס באוזני האליטות ה”אנינות” כתרבות המונים זולה ונמוכה, שאין לה מקום בטרקליניהם המפוארים.

בסימן שינוי

לכאורה, הכל מתנהל על מי מנוחות בברזיל, בקצב הסמבה והאשה, אולם מתחת לפני השטח מתרחשים שינויים מהותיים. המתהלך כיום ברחובות סלבדור דה באהייה, ממשיך להבחין בסמלים הבאהיינים והכל-ברזילאים, אך מבין שהם מייצגים מאבק רב שנים על מהותם ועל פרשנותם.

סלבדור של ימינו היא עיר פולקלוריסטית, לכאורה הרבה פחות חשובה מסאו-פאולו או ריו דה-ז’נירו. אולם, מכאן יצאו מאז ומתמיד בשורות חדשות, בעיקר בתחום התרבות, שהשפיעו עמוקות על עיצוב הזהות הברזילאית הלאומית. כך למשל, ניתן לחוש באופן ברור ב”אפריקניות” ההולכת ומתחזקת בעיר, בעיקר דרך פולחנים פגאניים, הקשורים לאלילים האפרו-ברזילאים.

לא לאורך זמן יוכל הממשל הברזילאי להתעלם מהקפוארה, ממקצבי המוזיקה השחורה, המהווים אלטרנטיבה לסמבה, מדמות הבאהיינה ומהאקרז’ה. הוא יאלץ לבלוע אותם אל קרבו, גם אם הם טבולים בשמן דנדה, ולהתייחס אחרת לכוח השחור.

LEAVE A REPLY

Please enter your comment!
Please enter your name here